סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 895
"לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך"
יבמות ד ע"א
בסוגיה מתבאר: מה שמותר להטיל כלאים בציצית הר"ז משום הסמוכים שדורשים "לא תלבש שעטנז" – "גדילים תעשה לך" ומכאן לומדים את הכלל המפורסם של עשה דוחה ל"ת. מ"ע של ציצית דוחה את מל"ת של לא תלבש שעטנז.
שואל הגאון בעל "הברית אברהם" קושיה עצומה. במס' נדרים טו: מתבארת מח' ראשונים בין הר"ן לרשב"א: אנו יודעים שיש כלל מוסכם שמצוות לאו להנות נתנו. ז"א, אדם שנדר לא להנות מלולב או מסוכה וכו' אין איסור לקיים את המצוה משום שקיום המצוה אינו מוגדר כהנאה, וכדברי רש"י במס' ראה"ש מצוות לאו להנות נתנו – אלא לעול על צוואריהם. ולכן המודר הנאה מלולב או מסוכה יכול לכתחילה ליטול לולב ולישון בסוכה, שהרי הנאת קיום המצוה לא נחשבת הנאה.
נחלקו הרשב"א והר"ן מה הדין באופן שמלבד קיום המצוה יש גם הנאה גשמית, וכהגדרת הראשונים הנאת הגוף בהדי מצוה. הרשב"א סובר שגם מצוה כזו שמלבד קיום המצוה יש הנאת הגוף יחד עם המצוה אעפ"כ עדיין קיים הכלל של מצוות לאו להנות נתנו. ולכן המודר הנאה ממצוה כזו שקיום המצוה גורמת הנאה גשמית אעפ"כ הנאה זו מותרת למודר הנאה.
שואל "הברית אברהם" על חדוש זה של הרשב"א קוש' עצומה מסוגיתינו. למדנו שאיסור כלאים חל דווקא בהנאת לבישה. הגמ' אומרת שמוכרי כסות אינם אסורים משום כלאים כיון שאין כאן הנאת לבישה ולכן אדם שלובש בגד של 4 כנפות יחד עם גדילים, מקיים אותו אדם כל רגע ורגע מצות ציצית. מה לגבי אדם שנדר הנאה מבגד של ציצית, לכאורה לשיטת הרשב"א יהיה מותר לו ללבוש את הציצית למרות שנדר ממנה הנאה, שהרי כאשר הוא לובש את הציצית יש לו הנאת קיום מצוה, וע"ז אנו אומרים מצוות לאו להנות נתנו, ולמרות שמלבד הנאת קיום המצוה יש כאן גם הנאה גופנית של לבישה, מ"מ שיטת הרשב"א שגם הנאת הגוף בהדי מצוה מותרת למודר הנאה, וא"כ שואל "הברית אברהם" מדוע היתה התורה צריכה לייתר ולהסמיך את "לא תלבש שעטנז" ל"גדילים תעשה לך", כדי ללמדנו שמותר ללבוש כלאים באופן של קיום מצות ציצית, גם אילולא הפסוק היינו מתירים, שהרי ההולך בבגד מצויץ לא נחשבת הנאת הלבישה להנאה, משום שאנו אומרים מצוות לאו להנות נתנו, והלובש את הציצית, הנאת המצוה גוברת על ההנאה הגופנית, ההנאה הגופנית מתבטלת להנאת המצוה. נמצא שהלובש את הבגד המצויץ אינו נהנה מן הלבישה, ואם הוא לא נהנה מהלבישה שוב אין כאן איסור כלאים וממילא הותר הדבר, מדוע נאלצה התורה לייתר ולהסמיך כדי ללמדנו דבר שהיינו יודעים אותו מאליו. האחרונים דנים בקושית "הברית אברהם", "המנחת חנוך", "בית הלוי", "יד המלך" על הרמב"ם ועוד.
בספר "בית יצחק" לגאון רבי יצחק שמלקיס אב"ד למברג בסימן ד' מופיע תרוץ מענין על קוש' זו. תוס' במס' נדה סא: בד"ה "אבל" כותבים: "ציצית אין חיוב להטיל אלא בהנאת לבישה, מוכרי כסות שפטורים מכלאים פטורים נמי ממצות ציצית", ז"א שאותה הגדרה שפוטרת מוכרי כסות מאיסור הכלאים פוטרת גם מוכרי כסות ממצות ציצית, מצות ציצית אינה נוהגת אלא באופן שהאדם הלובש את הבגד נהנה מהבגד הנאת לבישה, ורק אז הוא מתחייב במצות ציצית, בגד הנלבש שלא לשם הנאת לבישה אין בו בכלל מצות ציצית,
מעתה קושיתו של "הברית אברהם" לא מתחילה. כדי להתחייב במצות ציצית חייב הלובש להנות מהבגד הנאת לבישה, ואם הוא לא יהנה מהבגד הנאת לבישה לא תהיה עליו מצות ציצית. וברגע שהלובש ציצית של כלאים נהנה הנאת לבישה שוב חל עליו איסור הכלאים. ואילו התורה לא היתה מסמיכה את מצות הציצית לאיסור הכלאים היינו אומרים שכאן במקרה של ציצית אין אפשרות לומר את הגדרתו של הרשב"א שהנאת הגוף בטלה למצוה, כיון שמצות ציצית מותנת בכך שהלובש דווקא כן יהנה הנאת הגוף, היינו הנאת לבישה, משום שקיום המצוה מותנה בהנאת הלבישה, נמצא שבמקרה דידן המודר הנאה מציצית יהיה אסור גם לפי הרשב"א ללבוש את הציצית בטענה שהנאת הגוף בטלה למצוה, משום שאם הנאת הגוף תתבטל למצוה שוב תתבטל המצוה כולה, אין חיוב להטיל ציצית בבגד בו אין הלובש נהנה מהנאת לבישה, ולכן גם לפי הרשב"א מובן היטב מדוע היתה התורה צריכה לייתר ולהסמיך, משום שאילולא הסמוכים ואילולא הייתור, היינו אומרים שאין היתר ללבוש ציצית בה יש כלאים, משום שכל קיום מצות ציצית אינו אלא באופן שהלובש נהנה מן הבגד הנאת לבישה, והנאת לבישה האסורה משום כלאים לא היתה מותרת במקום מצוה אילולא הסמוכים המלמדים אותנו שמ"ע של ציצית דוחה מעיקר הדין את הל"ת משום הסמוכים.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
