הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

חגיגה יד ע"ב

תלמוד בבלי חגיגה יד, ב:
"תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו? אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור? מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה".

לפי סוגיית הבבלי הטבע עומד במרכז – האש סיבבה את האילנות, ולא את הרבנים שעסקו במעשה מרכבה

סיפור מקביל מופיע בירושלמי

תלמוד ירושלמי חגיגה ב, א:
"מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך על הדרך רוכב על החמור ור' לעזר בן ערך מהלך אחריו אמר לו ר' השניני פרק אחד במעשה המרכבה אמר לו ולא כך שנו חכמים ולא במרכבה אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו אמר לו ר' תרשיני לומר דבר לפניך אני אמר לו אמור כיון שפתח ר' לעזר בן ערך במעשה המרכבה ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור אמר אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור הלכו וישבו להן תחת אילן אחד וירדה אש מן השמים והקיפה אותם והיו מלאכי השרת מקפצין לפניהן כבני חופה שמיחין לפני חתן".

לפי התלמוד הירושלמי האדם הוא שעומד במרכז ולכן האש הקיפה את הרבנים שעסקו במעשה מרכבה.

נושא זה של אש שמקיפה את האדם מופיעה גם בהמשך הסוגיה בירושלמי בסיפור של ברית המילה של אלישע בן אבויה. בברית בעקבות לימוד הרבנים יצאה אש והקיפה אותם (בגלל סיבה זו הקדיש אבויה את בנו לתורה. הקפת האש את האדם מופיעה בירושלמי גם במקרה נוסף (תענית ג, א) שם מסופר שהאש הקיפה את ר' פנחס בן יאיר.

בדף טו, א מופיעה הסוגיה של אלישע אחר (המקבילה בירושלמי חגיגה ב, א). יש הרבה מה להאריך בהבדלים בין התלמודים נציין שניים. לפי הבבלי אלישע אחר לא חזר בתשובה. לפי הירושלמי בשעת פטירתו של אלישע אמר רבי מאיר דומה שמתוך תשובה נפטר. לפי הירושלמי גם רשעים גמורים בדרך כלל חוזרים בתשובה (בירושלמי רק פעם אחת נקרא אלישע אחר – אותה מגמה)

הבדל שני הוא שלפי הירושלמי כאשר אדם מלא שנאה עצמית לתרבותו, הרי שהירידה שלו הרבה יותר גדולה. אם בבבלי מדובר שאחר רכב על סוס בשבת, הרי בירושלמי מדובר שאחר רכב על סוס ביום הכיפורים לפני בית קדשי הקדשים. דווקא ההתנכרות מעידה על פנימיות עמוקה יותר.