מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
מוכר בעין יפה
אדם שמוכר לחברו שדה, והשאיר לעצמו את הבור שנמצא בשדה. לדברי ר' עקיבא על מוכר השדה לקנות מהקונה שלו דרך, כדי שיוכל להגיע לבור שלו. בגמ' מוסבר שהנימוק הוא: "מוכר בעין יפה מוכר", וההנחה היא שהוא מכר לו את כל השדה גם את הדרך לבור. לדברי חכמים אין המוכר צריך לקנות דרך מהקונה שלו, כי "מוכר בעין רעה מוכר", וברור שהמוכר התכוון להשאיר לעצמו דרך על מנת להגיע לבור שלו. להלכה נהגו הדיינים בשיטת ר' עקיבא שמוכר בעין יפה מוכר (ב"ב סה ע"א).
בשולחן ערוך (חושן משפט ריד, ב) לומד גם למקרה הפוך. אדם שמכר לחברו בור בשדה שלו, ברור הוא שהמכירה כוללת גם את הדרך להגיע לבור ו"אין הלוקח צריך לקנות לו דרך, אלא נכנס לתוך ביתו של מוכר עד הדות (=החפירה) וממלא". הרמ"א שם מוסיף בשם הריב"ש: "במה דברים אמורים? שאין ללוקח דרך אחר חוץ מזה. אבל אם יש לו דרך אחר, אין לו דרך בביתו של מוכר".
אך לא בכל מקרה יד הקונה על העליונה, בהנחה שהמוכר מכר לו בעין יפה. הבית יוסף (בטור חושן משפט סי' ריד, ט-י), פוסק שאם מכר שדה ל"שני אנשים כאחד, מה שהוא עין יפה לזה, הוא רע לזה, ולפיכך אין להם דרך". בהלכה זו השתמש בית הדין האזורי בירושלים (פסקי דין ירושלים, חלק ה, עמ' סא) כשאדם השקיע סכום כסף בקרן לגאולת קרקע עבור זכות לרכישת שני דונם קרקע באזור מסוים בשומרון, מבלי שצוין המקום המדוייק, מכיון שבאותה עת עדיין לא נסתיימו הליכי הרישום של הקרקע אותה קנתה הקרן מהערבים. הוא לא מימש את זכותו, ולימים לאחר שהרישום סודר, והושקע רבות בפיתוח התשתיות ביישוב, הוא תבע לקבל מגרש לבניה סמוך לכניסה ליישוב, שהוא מקום מועדף, בטיעון שהמוכר בעין יפה מוכר. בשל דברי הבית יוסף הללו ומנימוקים נוספים, פסק בית הדין שאין חובה על הנתבעים לתת לתובע את השטח המועדף, אלא שטח אחר ביישוב.
