עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'
חגיגה ה ע"ב
"(ירמיהו יג, יז) [וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה] וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'. אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת - על מקדש ראשון, ואחת - על מקדש שני, ואחת - על ישראל שגלו ממקומן".
אמרו במשנה במסכת כתובות דף קי ע"ב: "הכל מעלין לארץ ישראל... אחד האנשים ואחד הנשים". וקשה, האם רצוי שיגרש אדם את אשתו כדי לעלות לארץ ישראל?! והלא אמר רבי אלעזר במסכתות גיטין דף צ ע"ב; וסנהדרין דף כב ע"א: "כל המגרש אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות"!
אלא שרבי אלעזר עצמו מבאר בסוגייתנו שהגלות חמורה עוד יותר, כי על ישראל שגלו ממקומן אפילו הקב"ה עצמו מוריד דמעות, שהרי דמעות אלו של הקב"ה הן כדברי הגמרא בסמוך על תחילת הפסוק, וכמפורש בכתוב שם (ירמיהו יג, טו) כִּי ה' דִּבֵּר. וגם האיכא דאמרי שחלקו על רבי אלעזר ואמרו על ביטול תורה, למסקנת הגמרא מודים הם שמפורש בפסוק שהבכיה היא על ישראל שגלו ממקומן, ורק מוסיפים הם שעיקר הצער הוא על ביטול התורה הנגרם בגלות ובעטיה.
ובשו"ע יו"ד רכח סעיף לו מדובר בפיקוח נפש ובהמתנה לקיץ בלבד, כמבואר בב"י. וצ"ע בפ"ת שם בשם הרשב"ש.
