הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי יוחנן ורב הונא - כמי הלכה
חגיגה ג ע"ב - ד ע"א
תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן. היכי דמי? אי דעביד להו דרך שטות - אפילו בחדא נמי. אי דלא עביד להו דרך שטות - אפילו כולהו נמי לא! - לעולם דקא עביד להו דרך שטות, והלן בבית הקברות - אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד, והיוצא יחידי בלילה - אימור גנדריפס אחדיה, והמקרע את כסותו - אימור בעל מחשבות הוא. כיון דעבדינהו לכולהו - הוה להו כמי שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל. אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא: אי זהו שוטה - זה המאבד כל מה שנותנים לו, הוה הדר ביה. איבעיא להו: כי הוה הדר ביה - ממקרע כסותו הוא דהוה הדר ביה, דדמיא להא, או דלמא מכולהו הוה הדר? - תיקו.
מבנה הסוגיה:
1.
תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו.
2.
איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן.
לכאורה, שאלת הגמרא מתאימה לכל משנה/ברייתא שיש בה רשימת מקרים/דוגמאות, השאלה היא אם ה"וו" משמשת לחיבור או שהיא תחליף ל"או".
3.
היכי דמי? אי דעביד להו דרך שטות - אפילו בחדא נמי. אי דלא עביד להו דרך שטות - אפילו כולהו נמי לא! -
הגמרא מקשה על שתי האפשרויות מבחינה עניינית. לא רק הפעולה עצמה קובעת אלא אופן הפעולה אם היא מתבצעת באופן של "דרך שטות" ובלי סיבה אחרת.
4.
לעולם דקא עביד להו דרך שטות,
והלן בבית הקברות - אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד,
והיוצא יחידי בלילה - אימור גנדריפס אחדיה,
והמקרע את כסותו - אימור בעל מחשבות הוא.
ההסבר הוא לפי רב הונא. לכל אחת מהדוגמאות ניתן לתת יותר מסיבה אחת - נפרדת ושונה - להתנהגות האדם למרות שעשה אותן דרך שטות.
5.
כיון דעבדינהו לכולהו - הוה להו
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ד עמוד א
כמי שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל.
אם הוא עושה את כל הפעולות סימן שיש סיבה משותפת אחת - של שטות - שגורמת לו להתנהגויות הללו. וכמו שור שנגח כל פעם בהמה אחרת נעשה נגחן מועד לכל מין בהמה.
6.
מוזר! משווים בין התנהגות פסיכולוגית של שור להתנהגות פסיכולוגית של בני אדם!
7.
אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא:
אי זהו שוטה - זה המאבד כל מה שנותנים לו, הוה הדר ביה.
מברייתא זו משמע שיש מעשה אחד [שלא מוזכר בין שלושת הפעולות לעיל] שדי בו כדי להוכיח את שטותו של האדם.
7.1
הפעולה שמוזכרת בברייתא - "המאבד כל מה שנותנים לו" - לא מוזכרת כלל בברייתא הראשונה - בסעיף 1.
7.2
רב פפא לא מקשה באופן ישיר [על ידי פתיחה של "מיתיבי"] על שיטת רב הונא כי הוא מניח שרב הונא לא הכיר ברייתא זו. לכן רב פפא קובע שרב הונא צריך לחזור בו. קצת קשה מה ההבדל מכל קושיה אחרת בש"ס !
7.3
מכאן מוכח שגם אמוראים ראשונים לא הכירו את כל הברייתות!
8.
דיון בשיטת רב הונא:
איבעיא להו: כי הוה הדר ביה - ממקרע כסותו הוא דהוה הדר ביה, דדמיא להא, או דלמא מכולהו הוה הדר? - תיקו.
מרב פפא משמע שפוסק כרב הונא כי הוא דן לפיו ובדרך כלל הביטוי "איבעיא להו" - הצגת בעיה שקשורה לדעה אחת - מהווה הוכחה שהסוגיה פוסקת כמותו - "מדשקיל וטרי אליביה". אמנם הגמרא נשארת ב"תיקו" [ספק] לגבי הבעיה, אבל כעיקרון נראה, שהלכה צריכה להיות כרב הונא.
9.
רמב"ם הלכות עדות פרק ט הלכה ט:
השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב, הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר, ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטרפת עליהם, וצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה.
כסף משנה הלכות עדות פרק ט הלכה ט:
[ט] השוטה פסול לעדות וכו'. שהשוטה פסול זה פשוט ומבואר בכמה מקומות. ומ"ש לפי שאינו בן מצות. צ"ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות דבפ"ק דחגיגה תנן הכל חייבים בראיה חוץ מחש"ו ושם (חגיגה דף ג':) אמרו אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר אמר רב הונא עד שיהו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפילו באחת מהן וקי"ל כר' יוחנן וכן פסק הרא"ש בריש חולין וז"ש רבינו בדבר מן הדברים לומר דאפילו בדבר אחד ונתברר שם דדוקא בדעביד להו דרך שטות ואין הכוונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז"ש רבינו ונמצאת דעתו משובשת תמיד וכו' ותניא תו התם (דף ד') אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו ומשמע מדברי רבינו דס"ל דהני מילי דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה"ה לכל דבר שדרך השוטה לעשות אותם והנך לדוגמא נקטינהו ומפני כך לא הזכיר רבינו אותם דברים השנויים שם בברייתא אלא סתם וכתב כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים וכו' לכלול גם שאר דברים שלא נזכרו בברייתא ומה שהכריחו לפרש כן כתבתי בטור אבן העזר סי' קכ"א:
בפשטות, הרמב"ם פוסק כרבי יוחנן ולא כרב הונא! והפרשנים אומרים שמתאים לכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב הונא. בכמה פעמים בש"ס אומרים הפרשנים שידוע שהלכה כרבי יוחנן נגד "רב", וממילא קל וחומר שהלכה כרבי יוחנן נגד תלמידו של "רב" - רב הונא.
הערה: הפרשנים דנים בהרחבה בדברי הרמב"ם שנוקט, ששוטה פטור מחמת היותו פטור ממצוות!
10.
ונראה לומר ["חידוש"]: כיוון שעל שיטתו של רב הונא הגמרא נשארה ב"תיקו" הרי ששיטת רב הונא דחויה ועדיפה שיטת רבי יוחנן.
