דיוק וחידוש ברש"י

חגיגה דף ד

עמוד א

רש"י ד"ה המקמץ. מפרש במסכת כתובות (דף עז.) המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהן עורות שקורין קורדוו''ן שמעבדים אותן בצואת כלבים:
במסורת הש"ס ציין ברש"י כאן למסכת ברכות דף כה ע"א ולכתובות דף ע"ז ע"א והניח בצ"ע, דשם כתב רש"י בברכות כה ע"א בזמן שיש בהן עורות. אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן. בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע''כ בלא עורות קאמר: ומכאן שדבר זה היה לרש"י ברור בפשט הגמרא וכאן משמע שהוא דבר חידוש דאמר בלשון "ואומר אני",
וכן בבמסכת ברכות ציין הגליון הש"ס לכתובות ע"ז והניח בצ"ע והביא גם את דברי הילקוט בפרשת בא שבשכר לא יחרץ כלב לשונו זכו הכלבים שמעבדים בהם עורות לסת"ם,
והן הגליון הש"ס והן המסורת הש"ס כיוונו לענין אחד שהוא תימא על דברי רש"י עצמו במסכת כתובות ע"ז ע"א וזה לשונו מקמץ צואת כלבים. לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים: והרי הדברים מחוורין לאיזה צורך משתמשין עם צואת כלבים ואמאי כתב רש"י "לא ידעתי" בפרט שרש"י כאן בחגיגה מראה מקום למסכת כתובות,
וגם שם מציין במסורת הש"ס לשתי מקומות סמוכים בנוסף על ברכות וחגיגה, בבבא בתרא דף יז ע"א נברכת הכובסים. חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסים בה לכבס בגדיהם והיו להם שתים אחת ששורים את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים והיא קרויה מחמצן בגמ' ואחת שמשפשפים בה והיא קרויה נדיין: ודף יט ע"א, מן המחמצן. נברכת ששורין בו את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין:
ובמקומות אלו חזינן דרש"י כתב את השימוש הנוסף בצואת כלבים לצורך כביסה ומדוע כתב כאן בלשון "לא ידעתי ! אבל ראיתי באשכנז" ולא אמר בפשיטות שמשמש לחימוץ בגדים או לעיבות עורות לקלף,
והנה בעיון בסוגית הגמרא בכתובות נוכל להבין את הדיוק בלשון רש"י כאן ובכתובות וזהו לשון הגמרא: מאי מקמץ אמר רב יהודה זה המקבץ (ברוב הנוסחאות כתב יד כתיב המקמץ וכן מרש"י כאן בד"ה המקמץ, משמע שהיה לו את הגירסא המקמץ דד"ה הזה הוא לפני ד"ה בשלמא מתניתין והפעם הנוספת שכתוב בגמרא המקמץ זה בסוף הסוגיה) צואת כלבים מיתיבי מקמץ זה בורסי ולטעמיך תיקשי לך מתניתין המקמץ והמצרף נחושת והבורסי בשלמא מתניתין לא קשיא כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן אלא לרב יהודה קשיא תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים:
וההסבר בגמרא הוא דבתחילה הגמרא מביאה את דברי רב יהודה שמקמץ פירושו מקמץ צואת כלבים ושואלת עליו מהתוספתא דמקמץ הוא בורסי ומכאן שהבנת הגמרא הייתה שרב יהודה מדבר על מלאכה אחרת שאינה נוגעת לענין עיבוד עורות, והמשיכה הגמרא לשאול דלפי הברייתא יוצא שמקמץ ובורסי זה היינו הך וא"כ יוקשה על המשנה שחילקם לשני עושי מלאכה מקמץ ובורסי, ואת זה תירצה הגמרא בבורסי גדול יש אדם שנקרא מקמץ שהוא מקמץ צואת הכלבים ואחד שמעבד העורות ובבורסי קטן הוא המקמץ והוא המעבד, וא"כ נשאר קשה על רב יהודה ותירצה הגמרא תנאי היא שיש אומרים שמקמץ הוא הוא הנקרא בורסי אלא שפעמים נקרא גם מקמץ, ויש אומרים שמקמץ הוא מלאכה נפרדת שהוא מקמץ צואת הכלבים, ע"כ.
והנה תוספות בד"ה אלא לרב יהודה קשיא. שאלו בתמיהה וז"ל תימה דאמאי לא משני דהא דאמר רב יהודה (אמר שמואל) המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן דבפרק מי שמתו (ברכות כה.) משמע דאיכא צואת כלבים בעיבוד עורות דתניא התם לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת אדם כו' בזמן שנתן לתוכן עורות:
ואכן רש"י בגלל תמיהה זו הבין מסוגית הגמרא שלדברי רב יהודה "מקמץ" שהוא מקמץ צואת כלבים היא מלאכה מיוחדת שאינה קשורה לחלוטין לעיבוד העורות, עוד הבין רש"י שמקמץ הוא מלשון קמיצה וכדברי רש"י כאן בחגיגה "מקמץ בידו" ובכך גם מובן מדוע זו מלאכה מסרחת כלשון רש"י במשנה שם וכולן מפני שאומנות מסרחת היא, ולכן כתב רש"י כאן בלשון ואומר אני כי לתקן בהן עורות שקורין קורדוו''ן שמעבדים אותן בצואת כלבים: וזה מפני שיותר נראה לרש"י להסביר על פי שיטת הגמרא והתוספתא כנגד שיטת רב יהודה והחילוק בין מקמץ לבורסי הוא בין בורסי גדול לקטן, ובפרט דאין כאן נפק"מ למעשה בזמנינו דהרי מדובר בפטורים מלעלות לרגל,
אבל בכתובות שמדובר הלכה למעשה שכופין על אדם זה להוציא את אשתו ע"כ הוצרך רש"י לבאר את שיטת רב יהודה מהו מקמץ בזמנינו ועל זה כתב רש"י לא ידעתי מה צורך בה וכוונת רש"י שהוא לא מצא במקומו שיש צורך במלאכה המיוחדת הזו של מקמץ צואת כלבים בידו שגורמת לו להסריח אבל היות שראה שבאשכנז משתמשים לכביסה אז יתכן ועדיין צריך למלאכת המקמץ, אף שלכאורה לא צריכים אדם מיוחד לעשות את זה כי זה פרט בתוך מלאכת הכביסה ושימושו מועט מהבורסי ובוודאי המכבס לא נחשב כמלאכה מסרחת, ועל כן רש"י כתב בלשון אבל ראיתי ששורין הבגדים בהם יום וכו' אבל לא ראה את האדם שמלאכתו בכך, וזה עוד טעם מדוע פתח רש"י בלשון "לא ידעתי" כי גם לאחר שראה באשכנז וכו' לא ראה את מלאכת מקמץ עצמה, (ונראה להוסיף שאולי יתכן שהיו צריכים לקמץ כדי לשים בשריית הכביסה כמות מדויקת של צואת הכלבים לפי שיעור הכביסה ולא יותר).

עמוד ב

רש"י ד"ה מפנקי. שאין הולכין בלא מנעל דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי:

הנה תוספות מקשים כאן על רש"י דהלא הדין דאין הולכים במנעלים בעזרה נלמד מהפסוק של נעליך מעל רגליך כדאיתא במסכת ברכות, ומתרצים שמאחר דהפסוק בישעיהו מדבר בעליה לרגל כפי הנאמר בתחילתו כי תבואו לראות פני.

ולכאורה תוספות צריכים לשאול שאילה זו על דברי הגמרא עצמה שמביאה פסוק זה, ולמה הקשה זאת בדווקא על רש"י, ויש מי שתירץ שלגירסת תוספות לא היה פסוק זה בגירסת הגמרא ולמד שזה דברי רש"י, ולדעת תוספות וכן הוא ברמב"ם שמדובר בסתם קושי לעלות ברגליים ועל כן הם מפונקים ופטורים מהראיה, אלא שצריך עדיין להבין מאיזה פסוק זה נלמד ולכאורה הוא גם כן נכלל בהלימוד מרגלים,

עוד יש להקשות שמדוע יפטרו בגלל שקשה להם ההליכה בלא מנעל, הרי יכולים לכסות רגליהם בבגד וכדומה,

ונראה דאפשר לומר בדרך אחרת דהמדקדק בלשון רש"י יראה שהשמיט רש"י את התיבות כי תבואו לראות פני, וע"כ היה נראה לתוספות שרש"י למד מדברי הגמרא הלימוד לדין חליצת הנעליים בעזרה מפסוק זה, ולפיכך היקשו שהרי דין זה נלמד ממקום אחר,

אבל יתכן שרש"י דיבר כאן מעניין אחר כלל, שהרי לשון רמיסה נאמר ללא חילוק אם הולך במנעל או לא, ואף הפסוק המוזכר בגמרא בדף הקודם פותח בלשון זה תרמסנה רגלי עני פעמי דלים, ומה ההו"א ללמוד מפסוק זה רמוס חצרי שאין הולכים במנעלים, שהרמיסה היא הדריכה בכל אופן בכללות,

וכאן בישעיה הפסוק מדבר בגנות ישראל כביכול שהקב"ה אומר מי ביקש זאת מידכם, ולכאורה מה הפירוש מי ביקש הרי יש מצווה לבוא ליראות לפניו, אלא שהמצוה זו בקל יכולים להיפטר ממנה, ומי שבאמת רוצה לבוא חיגר סומא בעלי קבים יכול לבוא ומתחייב בקרבן, וגם מי שקשה לו ואינו יכול ללכת בלא מנעל היה יכול למצוא עיצה ולכסות את רגלו לא במנעל של עור וכדומה, וכדברי רש"י בפסוק מי בקש זאת מידכם רמס חצרי. לרמוס את חצרי אחרי שאין לבבכם שלם עמי: שהעיקר הוא הרצון והרגשת הלב.

ובמלבי"ם שם פירש וז"ל כי תבאו לראות פני, בשלש רגלים, שאז הלא צויתיכם לעלות ולראות וא"כ הלא תאמרו הלא אז אתם מוכרחים ומצווים על הבאת הקרבן? אני משיב לכם מי בקש זאת מידכם, גם זאת בעצמו שתרמסו חצרי להתראות פנים מי בקש מידכם? ואחר שחיוב הקרבן הוא רק אם מתראה פנים בעזרה הלא טוב שלא תלכו לעזרה ולא תביאו קרבן רמס חצרי, ר"ל אחר שאינכם מכוונים בעליה זאת ללמוד שם יראת ה' א"כ אינכם עושים בזה שום מצוה רק מה שאתם רומסים חצרי בחנם, וא"כ: עכ"ד.

ובאופן נוסף אפשר שזה שהפסוק מבטא את הכניסה לבית המקדש בביטוי רמוס חצרי, הכוונה רמוס עם הרגליים ממש ללא שום חציצה והרוצה להיראות יתגבר על היותו מהמפנקי, ואולי לכן הביא במצודות ציון עה"פ שםרמוס.ענין דריכה ברגל כמו ורמסי בחומר (נחום ג): ויש הרבה פסוקים ואף בישעיה עצמו כאמור שמובא לשון רמיסה, ואולי הדרך היה שדורכים החומר דווקא עם הרגליים עצמם, וע"כ נלמד מכאן הפטור שמי שאינו יכול ללכת ללא מנעלים.