צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה
מועד קטן יז ע"א
"אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה".
נתקשו המפרשים במה מדובר, הרי פסול אדם לדון אפילו בדבר שיש לו בו נגיעה קלה. ורב יוסף לא הזכיר נידוי, אלא דינא.
בפתחי תשובה חושן משפט סימן ד ס"ק ה הוזכרה מימרא זו בענין דינו של רב נחמן במסכת בבא קמא דף כז ע"ב: "עביד איניש דינא לנפשיה". וקשה ששם נזכר "איניש" כלומר כל אדם, ולא צורבא מרבנן בלבד. ותירץ בחידושי הריטב"א: "צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה. פירוש אפילו צורבא מרבנן דבעי לאזדהורי טפי אבל הוא הדין איניש דעלמא וכל שכן הוא וכדאסיקנא בבבא קמא פרק שני (כז, ב) דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא כלל". כלומר שהזכיר רב יוסף צורבא מרבנן לרבותא שאינו מחוייב להחמיר על עצמו, ואין בכך חילול השם. אך קשה, שהרי אפילו בצורבא מרבנן סִיֵּג רב יוסף שדוקא "במילתא דפסיקא ליה", כלומר שמדובר דוקא בצורבא מרבנן הבקי ופסיקא ליה דינא, וניתן לסמוך על שיקול דעתו.
ונראה לפרש שהדין "עביד איניש דינא לנפשיה" הוא אכן כללי לכל אדם, אך רק כאשר אין שום פיקפוק בדין. כגון שרואה את שלו ביד אחר, ולא היה ביניהם שום משא ומתן. אולם בדבר התלוי בהלכה אין כל אדם יכול לדעת אם הדין עמו, "ואין אדם רואה חובה לעצמו" (מסכתות שבת דף קיט ע"א; וכתובות דף קה ע"ב). וחידושו של רב יוסף הוא שהבקי בהלכה זכאי לקבוע לעצמו שאין שום פיקפוק ושאלה הלכתית בנידון, כשם שאין פיקפוק בענין המציאות המעשית. ולא רק "חכם" שהוא גברא רבה הבקי בתורה כולה, אלא אפילו צורבא מרבנן כלומר בחור חריף, כפירוש רש"י במסכת תענית דף ד ע"א, גם הוא רשאי לקבוע "דפסיקא ליה" ובקי הוא בכל צדדי הדינים הרלוונטיים למעשה זה.
בדומה לחילוק זה מצינו שעם הארץ נאמן רק בדברים פשוטים ולא בדברים שיש בהם חילוקי הלכות, במסכת חגיגה דף כב ע"ב: "והתניא: נאמנין עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת?... רבא אמר: אידי ואידי בכליו, ולא קשיא; הא - דאמר מעולם לא הטבלתי כלי בתוך כלי והא - דאמר הטבלתי אבל לא הטבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד. והתניא! - נאמן עם הארץ לומר פירות לא הוכשרו, אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו אבל לא נטמאו".
