אבלות על קרובים מדרגה שנייה / הרב עקיבא כהנא

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

מועד קטן כ ע"ב

הגמרא במועד קטן (כ ע"ב) מביאה מחלוקת בין התנאים בשאלה על מי מתאבלים, האם מתאבלים רק על קרוב מדרגה ראשונה, או שמתאבלים גם על 'שניים' כלומר, קרובים מדרגה שנייה. יש הסבורים שרק אם הם מאותו סוג של קירבה, כגון אבי אביו, או בן בנו, מתאבלים. חכמים אומרים: 'המתאבל עליו, מתאבל עמו' והגמרא מבארת שהם סוברים כתנא קמא, שמתאבלים גם על קרובים מדרגה שנייה, אולם חכמים סבורים שמתאבלים רק כשהקרוב 'עמו' כלומר, הוא נמצא עם הקרוב המתאבל בבית. הרי"ף כותב שהלכה כחכמים.

משמע מהגמרא (ריטב"א ד"ה סבר, וכן הביא גר"א בסימן שעד סק"ח) שהכוונה שהקרוב מהדרגה השנייה צריך להתאבל עם הקרוב מדרגה ראשונה ולנהוג גם בדיני אבלות של שלושים ושנה, ולא רק בשבעה, כי הגמרא מספרת סיפור על מישהו שישב שבעה ושלושים על קרוב מדרגה שלישית, והעירו לו, שרק על קרוב מדרגה שנייה עושים כך.

מהו הטעם לדין זה?

המאירי (ד"ה כל אלו) כתב שאבלות זו היא רק לכבוד הקרובים, ולכן הקרובים יכולים למחול על כבודם ולהתיר לקרוב מדרגה שנייה שלא להתאבל עמם. רבינו יונתן (בפירוש הרי"ף) מבאר שהחיוב להתאבל הוא כדי 'להכניס שלום בין הקרובים', שיראו הקרובים שמשתתפים בצערם.

כותב ערוך השולחן (שעד, יד) שבימינו גם אם הקרוב אומר שהוא לא מוחל והוא רוצה שקרובו יתאבל על קרובו עמו, אין הקרוב חייב להתאבל עמו כיון שכבר התבטל מנהג זה.

הלכה למעשה
שו"ע (יורה דעה שעד, ו) פוסק להלכה ש'כל המתאבל עליו מתאבל עמו'. טור הביא בשם רמב"ן (תורת האדם) ורא"ש (מו"ק ג, לה) וכן כתב גם ריטב"א שהיום לא נוהגים באבילות זאת כי הקרובים מוחלים. רמ"א מביא דעה זו אלא שכותב (ומקורו מתרומת הדשן רצא) שנהגו עד שבת ראשונה לנהוג בחלק מהאבלות: לא להחליף בגדים, ולא להתרחץ. פתחי תשובה (שעד, ד) מביא שתי דעות אם דין זה של הרמ"א חל על כל קרובים מדרגה שנייה, אפילו אם הם נמצאים לא במקום האבלים, או רק כשהם במקום האבלים.

אף שכל נושאי הכלים של שו"ע לא העירו על דין הרמ"א, וגם מי שכתב שלא נהגו, דיבר על הדין שמופיע בשולחן ערוך, כתבו כמה מאחרוני זמננו, שאין נוהגים את המנהג הזה של אבלות לקרובים מדרגה שנייה: שו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קז) כותב: "אודה ולא אבוש, שאם כי כל ימי גודלתי בין חכמים, גדולים חקרי לב, מעולם לא ראיתי ולא שמעתי שקרובים פסולי עדות ינהגו אפילו קצת אבילות חוץ מהקרובים שחייבים לנהוג אבילות". וכן כתב ילקוט יוסף (אבילות סימן יד, אות ג) שלא נהגו היום כלל באבילות של קרובים מדרגה שנייה. וכן הביא ה'פני ברוך' (ט, הערה כו) בשם ר' צבי פסח פרנק שלא נהגו זאת (אך כתב שאולי זה רק בירושלים). (אמנם וודאי שיש מהאחרונים שנראה מהם שכן נוהגים דין זה).

יתכן לתרץ את מנהג העולם, שבזמנים עברו דיני האבלות המעשיים היו הרבה יותר חשובים לציבור ולמתאבל, לכן היה חשוב הרבה יותר למתאבל שיתאבלו עמו. כיום, אולי זה פחות מעשי. כמו כן רא"ש ורמב"ן שהובאו בטור לא כתבו את מנהג רמ"א, אלא כתבו סתם שהיום לא נהגו בגלל שהוא מוחל.
אך מכל מקום נראה שבאופן מעשי כדאי לקחת את העיקרון הזה של 'המתאבל עליו מתאבל עמו', לא כדי להתאבל אלא כדי להתחשב באבל בדברים מסוימים. לדוגמא: נהגו האבלים לא לשמוע מוזיקה, ואף שאולי היה מותר להם לשמוע מוזיקה ששומעים בני ביתם, מפני העיקרון של 'כל המתאבל עליו מתאבל עמו', ראוי לומר שינהגו הפוך, ולא ישמעו מוזיקה כלל בבית. כמו כן ראוי שהקרובים מדרגה שנייה ישתתפו בלימוד ובפעילויות שנערכות לעילוי נשמת הנפטר, על מנת להראות זהות ושייכות, ובכך יקיימו את הרעיון שעומד מאחורי דין הגמרא הזה שהתבטל בימינו, וכפי שביארנו בטעמו, כדי להרבות שלום וכבוד בין האבלים וקרוביהם (ובדומה לזה כתב ה'ילקוט יוסף' שהובא לעיל שמנהג הספרדים שהחתן משתתף פעיל בכל האזכרות והלימודים שנעשים לע"נ חותנו).

סיכום:
הגמרא מביאה את הדין שקרובים מדרגה שנייה של הנפטר צריכים להתאבל כאילו היו בדרגה ראשונה, בכל הדינים. והגמרא מבארת שדין זה הוא רק כשהקרוב ה'שני' נמצא ליד המתאבל. בשולחן ערוך דין זה נפסק, אך רמ"א כתב שלא נוהגים זאת, אלא רק עד שבת ראשונה של האבלות. בפועל כתבו כמה מאחרוני זמננו שלא נוהגים גם באבלות זאת. אך נראה, שיש להביע שותפות באבלות ובפעולות לעילוי נשמת הנפטר וכך לקיים את דין הגמרא.