עוונו של דוד
מועד קטן ט ע"א
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה. פתח ואמר: (תהלים כד, ז) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו' ולא נענה. כיון שאמר: (דברי הימים ב' ו, מב) ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון".
כדברים אלו אודות מחילת עוונו של דוד אמר רב יהודה אמר רב גם במסכת שבת דף ל ע"א:
"אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים פו, יז) עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון! (דבת שבע - רש"י). אמר לו: מחול לך".
וקשה, הרי עוון במזיד הוא, וחמור הוא מחטא שהוא בשוגג (מסכת מנחות דף קט ע"א).
וכיצד היה ביד דוד עון, הלא אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן לקמן בדף נו ע"א: "כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה"?
אלא שרב אכן חולק על רבי יונתן, וסובר שהיה עון ביד דוד, אלא שנמחל לו.
ומשום כך נצרכה הגמרא במסכת כתובות דף ט ע"א לתרץ למה לא נאסרה בת שבע – "התם אונס הוה". ורק בתירוץ השני הביאה את דברי רבי יונתן.
וכרב סובר גם רבא, במסכתות סנהדרין דף קז ע"א; ובבא מציעא דף נט ע"א:
"דרש רבא: מאי דכתיב (תהלים לה) ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים [ולא ידעתי] קרעו ולא דמו. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין בשרי - לא היה דמי שותת. ולא עוד אלא, בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות בית דין - פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? אמרתי להם: הבא על אשת איש - מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא".
וכן דעת רבי דוסתאי דמן בירי שם:
"אמר לפניו: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון כולו! - אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו (משלי ו') היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנגע בה".
וכן דעת הסוגיה בדברי רב הונא במסכת יומא דף כב ע"ב:
"דוד בשתים - ולא עלתה לו... - והא איכא נמי מעשה דבת שבע! - התם אפרעו מיניה, דכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים - ילד, אמנון, תמר, ואבשלום".
וכן דעת רב יוסף במסכת סוטה דף כא ע"א:
"אמר רב יוסף: דרשיה רבי מנחם בר יוסי להאי קרא כי סיני, ואילמלא דרשוה דואג ואחיתופל הכי, לא רדפו בתר דוד, דכתיב: (תהלים עא, יא) לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ כִּי אֵין מַצִּיל. מאי דרוש? (דברים כג, טו) וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ, והן אינן יודעין, שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה".
ופירש רש"י:
"לאמר אלהים עזבו - כך היו אומרים עליו אלהים עזבו שבא על אשת איש ואין אנו נענשין עליו רדפו ותפסוהו כי אין מציל אין לו זכות שיצילנו שהעבירה כבתה זכיותיו.
לא יראה בך - עבירה ואם יראה ושב מאחריך".
כלומר שהעבירה של דוד היתה עבירה מובהקת של ערוה, ואילולא תורתו לא היה ניצול.
וכתב הרמב"ם בהלכות סוטה ג הלכה ב:
"ואומרין לה: בתי! הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו, ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו".
כלומר, מגידים לסוטה את הפסוק (בראשית לה, כב) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, ומפרשים וישכב כפשוטו, ולא כפירוש רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שם במסכת שבת דף נה ע"ב: "כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה... וישכב את בלהה פילגש אביו - מלמד שבלבל מצעו של אביו".
לכאורה פוסק הרמב"ם כחולקים על שיטת רבי יונתן.
אך אומר הרב זלמן נחמיה גולדברג שאין פסק הרמב"ם סותר לדברי רבי יונתן. והתורה נכתבה בלשון שניתן לפרשו גם כפשוטו כדי לאפשר לבאר כך באזני הסוטה, כדי לשדלה שתודה.
