הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"חד אמר..."; הרמב"ם והירושלמי

מועד קטן ו ע"א

ויוצאין אף על הכלאים ואכלאים בחולו של מועד נפקינן? ורמינהו: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים, ויוצאין לקווץ את הדרכים, ולתקן הרחובות, ולמוד המקואות, ועושין כל צרכי רבים, ומציינין את הקברות, ויוצאין על הכלאים!
רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא; חד אמר: כאן - בבכיר, כאן - באפיל.
וחד אמר: כאן - בזרעים, כאן - בירקות.
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שאין ניצן ניכר, אבל ניצן ניכר - יוצאין עליהן.
...
והתניא: התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה! -
לא קשיא: כאן - קודם תקנה, כאן - לאחר תקנה.
דתניא:
בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפני בהמתן, והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות: אחת שמנכשין להם שדותיהן, ואחת - שמשליכין לפני בהמתם,
התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים. ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן,
התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה.

1.
במשנתנו מוזכר שמותר [צריך] לצאת ולטפל בכלאים [להזהיר ולעקור] בחול המועד של פסח, ואילו במשנה במסכת שקלים אומרים שעושים זאת באחד לחודש אדר.

2.
מחלוקת אמוראים ביישוב הסתירה:

2.1
אחד אומר שמשנתנו מדברת בדבר שמאחר לצמוח והמשנה בשקלים - בדבר שמקדים לצמוח.

2.2
ואמורא אחר מבדיל בין המשנה בשקלים שעוסקת בזרעי תבואה שקל להבחין בכלאים שלהם, ואילו משנתנו מדברת בירקות שבאדר עדיין לא גדלו די הצורך, ולכן יוצאים לטפל בכלאים שלהם רק בניסן.

2.3
הרמב"ם בהלכה יז [להלן] מביא את הסבר האמורא הראשון. השאלה היא האם הרמב"ם פוסק כך כי כך הוא מכריע בכל מקום שמוזכר הביטוי "חד אמר... וחד אמר..." והרמב"ם מכריע כ"חד אמר" הראשון. ולא כך האמת, לכן יש מי שמסביר שהירושלמי מזכיר רק את ההסבר הראשון, ולכן הרמב"ם כך מכריע, כלומר, אם בבבלי יש "ספק" [איזה הסבר נקבע להלכה] ובירושלמי "מוכרע" כצד אחד - הרי שהלכה כירושלמי.

3.
המקורות ברמב"ם:

רמב"ם הלכות כלאים פרק ב הלכה טו:

באחד באדר משמיעין על הכלאים, וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים, ובחמשה עשר בו יוצאים שלוחי בית דין ומסבבים לבדוק.

3.1
רמב"ם הלכות כלאים פרק ב הלכה טז:

בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים, והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מיכן לא יגעו בה.

דרך אמונה - ביאור ההלכה הלכות כלאים פרק ב הלכה טז:

* עוקרין ומשליכין. רבנו הביא התקנה השני' המבואר במו"ק ו' ב' שהיו משליכין להפקר ולא הביא התקנה הראשונה שהיו משליכין לפניהן כדי לקצר, מיהו גם הא דהיו משליכין אינו אלא בזמן שהיו ב"ד שולחין שלוחין אבל בזה"ז אינו הפקר כלל וצריך להשאירו בתוך השדה לבעה"ב כמבואר בחזו"א:

3.2
הרמב"ם לא מביא את כל השתלשלות התקנה בסוגייתנו, והוא [בעל "דרך אמונה"] טוען שהרמב"ם מקצר! ונראה שהדבר תמוה, כי מצינו בהרבה תקנות אחרות שהרמב"ם כן מתאר את כל השתלשלות התקנה. ונראה שהרמב"ם אמנם מקצר כדי לא להדגיש את ההתנהגות השלילית של ה"בעלי בתים"!

4.
רמב"ם הלכות כלאים פרק ב הלכה יז:

וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח לראות האפיל שיצא, וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד ומפקירין את כל השדה אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.