הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"גמירי"; "הלכה למשה מסיני"
מועד קטן ה ע"א
מציינין את הקברות.
אמר רבי שמעון בן פזי: רמז לציון קברות מן התורה מנין - תלמוד לומר +יחזקאל ל"ט+ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון.
אמר ליה רבינא לרב אשי: הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר? -
וליטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: +יחזקאל מ"ד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני), מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר?
אלא: גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
הכא נמי: גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
רבי אבהו אמר מהכא: +ויקרא י"ג+ וטמא טמא יקרא - טומאה קוראה לו, ואומרת לו: פרוש.
וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה: טומאה קוראה לו ואומרת לו: פרוש.
והאי להכי הוא דאתא? ההוא מיבעי ליה לכדתניא: וטמא טמא יקרא - צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים! - אם כן ליכתוב וטמא יקרא מאי וטמא טמא - שמעת מינה תרתי.
אביי אמר מהכא: +ויקרא י"ט+ ולפני עור לא תתן מכשל.
רב פפא אמר: +ישעיהו נ"ז+ ואמר סלו סלו פנו דרך.
רב חיננא אמר: הרימו מכשול מדרך עמי.
רבי יהושע בריה דרב אידי אמר: +שמות י"ח+ והודעת להם את הדרך (אשר) ילכו בה.
מר זוטרא אמר: +ויקרא י"ט+ והזרתם את בני ישראל מטמאתם.
רב אשי אמר: +ויקרא י"ח+ ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי.
רבינא אמר: ושם דרך אראנו בישע אלהים.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל השם אורחותיו - זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר +תהלים נ'+ ושם דרך, אל תקרי ושם אלא ושם דרך - אראנו בישע אלהים.
רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה, בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה.
מבנה הסוגיה:
1.
מציינין את הקברות.
הדין במשנה הוא, שמותר/צריך בחול המועד לעשות ציון [="סימן"] על קברים.
2.
הגמרא מביאה [כמה] אסמכתאות לדין זה:
3.
אמר רבי שמעון בן פזי: רמז לציון קברות מן התורה מנין - תלמוד לומר +יחזקאל ל"ט+ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון.
רבי שמעון בן פזי [תלמידו של ריב"ל; חי בדורו של רבי יוחנן] מביא פסוק מספר יחזקאל [לא מתורה, לא מנביאים, אלא מ"כתובים"]
3.1
הוא לא אומר "שנאמר", אלא "רמז... מן התורה". מדוע רק "רמז" בלבד? ומדוע "מן התורה" הרי מדובר ב"כתובים".
הפרשנים דנים בזה בהרחבה, יש מי שסובר שדין זה הוא באמת "רק" "מדרבנן", ויש אומרים שתוקפו של דין זה הוא "דאורייתא", ראה "מתיבתא", הערה לט, וב"ילקוט ביאורים", עמוד כג..
ואולי הוא מתכוון שבאמת הדין הוא מהתורה, במובן זה שהתוקף הוא "דאורייתא" ומבחינה "טכנית" הדין הוא "הלכה למשה מסיני", ולזה "רומז" יחזקאל.
4.
אמר ליה רבינא לרב אשי: הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר? -
רבינא כנראה מתכוון לבעיה [לעיל בסעיף 3.1] שאם מדובר בדין תורה כיצד נודע על כך רק מיחזקאל, וכיצד לפני דורו של יחזקאל ידעו מדין זה [שהרי ההנחה היא שלא היתה "הלכה למשה מסיני" שעברה במסורת, וגם לא היתה תקנה מוקדמת].
5.
רב אשי משיב לו תשובה עקרונית, ולכן הוא מסתמך על "בעיה" דומה מסוגיה אחרת.
וליטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: +יחזקאל מ"ד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני), מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר?
עד כאן דומה לשאלת רבינא בסוגייתנו.
5.1
אלא: גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
הכא נמי: גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
התשובה של רב אשי היא, שהיה ידוע לגמרא הדין המדובר [ציון קברים בסוגייתנו, ופסול ערל בעבודת בית המקדש - בדברי רב חסדא], ויחזקאל אמר זאת בפסוק.
כמה אפשרויות יש להסביר את ההיגד הנ"ל. אחד מהם: הביטוי "גמרא גמירי לה" זהה ל"הלכה למשה מסיני", והדין היה ידוע לעם ישראל כבר מהר סיני, ויחזקאל "בנה" לדין זה "אסמתא".
5.2
ראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד כג, שיש מי שאומר ש"גמרא גמירי לה" הכוונה - מדרבנן, ובמקום שהגמרא אומרת "הלכתא גמירי לה", הכוונה - מדאורייתא.
5.3
ויש אומרים שהתוקף הוא מהתורה אבל הקב"ה עצמו - על ידי רמז בפסוק - נתן לחכמים סמכות להגדיר את פרטי המצוה!
6.
הגמרא מביאה מקורות אחרים לדין שבסוגייתנו. החכמים שמוזכרים כאן חיו לפני רבינא ורב אשי [בהנחה שרבינא ורב אשי בסוגייתנו הם אלה שערכו את התלמוד
לפי מה שנאמר לעיל בסעיף 5.3 מובן מדוע רשאים חכמים לחפש פסוקים שונים, שמכל אחד מה ניתן ללמוד מתן סמכות לחכמים לקבוע את פרטי הדין של קביעת ציון לקברים.
רבי אבהו אמר מהכא: +ויקרא י"ג+ וטמא טמא יקרא - טומאה קוראה לו, ואומרת לו: פרוש.
וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה: טומאה קוראה לו ואומרת לו: פרוש.
והאי להכי הוא דאתא? ההוא מיבעי ליה לכדתניא: וטמא טמא יקרא - צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים! - אם כן ליכתוב וטמא יקרא מאי וטמא טמא - שמעת מינה תרתי.
אביי אמר מהכא: +ויקרא י"ט+ ולפני עור לא תתן מכשל.
רב פפא אמר: +ישעיהו נ"ז+ ואמר סלו סלו פנו דרך.
רב חיננא אמר: הרימו מכשול מדרך עמי.
רבי יהושע בריה דרב אידי אמר: +שמות י"ח+ והודעת להם את הדרך (אשר) ילכו בה.
מר זוטרא אמר: +ויקרא י"ט+ והזרתם את בני ישראל מטמאתם.
רב אשי אמר: +ויקרא י"ח+ ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי.
רבינא אמר: ושם דרך אראנו בישע אלהים.
רב אשי ורבינא עצמם מביאים פסוקים אחרים כמקור לדין של קביעת ציון לקברים.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל השם אורחותיו - זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר +תהלים נ'+ ושם דרך, אל תקרי ושם אלא ושם דרך - אראנו בישע אלהים.
רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה, בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה.
מכמה פסוקים משמע שהעיקרון של הצבת ציון לקברים נובע מהיסוד של "לפני עור לא תיתן מכשול", שאנשים לא ייכשלו בטומאה.
7.
הקטע הבא:
וליטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: +יחזקאל מ"ד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני), מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר?
אלא: גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
הכא נמי: גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
מוזכר בעוד כמה סוגיות בש"ס:
ברוב הסוגיות מוזכר רבינא. ואחר כך יש מחלוקת אמוראים מהו הפסוק שממנו לומדים את הדין המדובר.
בחלקם, הפסוק מדברי קבלה [כתובים] מובא כמקור וכהסבר - על ידי רבינא, ולפעמים פותח שאלה עקרונית - על ידי רב אשי - כבסוגייתנו.
ברוב המקומות מדובר על הדין שכהן ערל פסול מלעבוד ומלהיכנס למקדש.
א.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ז עמוד א
אלא אמר רבינא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי קבלה למדנו: ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט.
רבה בר עולא אמר מהכא: ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת,
רב כהנא אמר: מהכא בארבעה לחדש התשעי בכסלו,
רב אחא בר יעקב אמר, מהכא: ויקראו ספרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון.
רב אשי אמר, מהכא: הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר, ואיבעית אימא מהכא: בחדש הראשון הוא חדש ניסן. -
וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהאי? - דלמא, מאי ראשון - ראשון למילתיה. ותנא דידן: בשנים קמיירי, בחדשים לא קמיירי.
נראה שרבינא קבא את העיקרון והא מצטט את קודמיו מאיזה פסוק מ"כתובים" לומדים את הדין.
ב.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף עא עמוד ב
רבינא אמר מהכא: פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם.
אמר ליה רב אשי: הא מקמי דאתי יחזקאל מאן אמרה? - ולטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתי יחזקאל מאן אמרה? אלא: גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. הכא נמי, גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
דומה מאד לסוגייתנו - מסכת מועד קטן דף ה. גם בו מדובר על טומאה וטהרה!
ג.
סוגייתנו
ד.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כב עמוד ב:
רב אשי אמר: שתויי יין דמחלי עבודה - גזרו בהו רבנן, פרועי ראש דלא מחלי עבודה - לא גזרו בהו רבנן. מיתיבי: ואלו שבמיתה: פרועי ראש, ושתויי יין. בשלמא שתויי יין - דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמתו. אלא פרועי ראש מנא לן? דאיתקש שתויי יין לפרועי ראש, כתיב וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו (וכתיב) +מסורת הש"ס: וכתב בתריה+ ויין לא ישתו וגו' מה שתויי יין במיתה - אף פרועי ראש - במיתה. - ומינה, מה שתויי יין דמחלי עבודה - אף פרועי ראש דמחלי עבודה! - קשיא.
אמר ליה רבינא לרב אשי: האי, עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה? - וליטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, עד שבא יחזקאל ולימדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני, עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה? אלא: גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. הכא נמי: גמרא גמירי לה. ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. (וכי גמרי הלכה - למיתה, לאחולי עבודה - לא גמירי).
ה.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פג עמוד ב
ושלא רחוץ ידים ורגלים מנלן? דכתיב בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ושתויי יין דכתיב יין ושכר אל תשת וגו'. ופרועי ראש - דכתיב ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וכתיב בתריה ויין לא ישתו איתקש פרוע ראש לשתויי יין, מה שתויי יין במיתה - אף פרועי ראש במיתה. אבל ערל, אונן, יושב - באזהרה.
ערל מנלן? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו: כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני).
ו.
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף יח עמוד ב:
רבינא אמר, מהכא: פארי פשתים יהיו על ראשם [ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע.]
א"ל רב אשי לרבינא: והא עד דאתא יחזקאל מנלן? ולטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני), עד שבא יחזקאל מנלן? אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא, הכא נמי גמרא גמירי לה כו'.
ז.
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כב עמוד ב:
ערל. מנלן? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו. כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני).
ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב: בהביאכם (את) בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי.
8.
ראה מה שכתבנו על אחת הסוגיות המקבילות:
זבחים דף יח
המשך רצף מיספור הקטעים:
9.
בגמרא:
רבינא אמר, מהכא: +יחזקאל מד+ פארי פשתים יהיו על ראשם [ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע.]
א"ל רב אשי לרבינא: והא עד דאתא יחזקאל מנלן?
ולטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: +יחזקאל מד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני), עד שבא יחזקאל מנלן?
אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא,
הכא נמי גמרא גמירי לה כו'.
הדיון בסוגיה מהו מקור הדין ש"בד" האמור בבגדי כהונה עשוי מכותנה. והגמרא מגיעה למסקנה שמדובר ב"הלכה למשה מסיני" ויחזקאל הנביא הסמיך על פסוק. וכן משמע מהגמרא שהביטוי "גמירי" משמעו הלכה למשה מסיני.
10.
לגבי המושג של "הלכה למשה מסיני":
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכז: [ראה גם ב"אנציקלופדיה תלמודית"]
הוא מביא בתחילת דבריו את העיקרון שבסוגייתנו [מסכת מועד קטן דף ו; מסכת תענית דף יז]:
הלכה למשה מסיני, אע"ג שאין לה רמז במקרא מ"מ בדרך אסמכתא מצינו שסמכו אותה רז"ל על פסוק כדאמרינן בתענית דף י"ז ב' הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמ' גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ופרש"י הלכתא גמירי לה מסיני
וכן בעירובין דף ד' ב' גבי שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ פריך תלמודא שיעורין דאורייתא הוא דכתיב ארץ חטה וכו' ומסיק הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי
קצת קשה: במקור הראשון מדובר על פסוק מכתובים - ספר יחזקאל, ובמקור השני - פסוק בתורה.
11.
... הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים שאחר שכתב שלהל"מ אין לו רמז במקרא פתח באלה הדברים ובשביל זה כשאמרנו שיעורין הל"מ הקשו עלינו ואמרו מפני מה אתם אומרים שהם הל"מ והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק ארץ חטה ושעורה תהיה התשובה שהיא הל"מ ואין לשיעורין עיקר להוציא אותה ממנו בדרך סברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזה ענין מ"ש קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיזכרוהו עכ"ל
הרי מבואר דע"ד אסמכתא שפיר מצינו קרא להל"מ
לפי הרמב"ם יתכן שגם "הלכה למשה מסיני" מוגדרת כ"אסמכתא"!
12.
הן אמת דאיכא למידק לכאורה בההיא דנדה דף ל"ב א' שהבאתי דעלה דקאמר רבא שם בגמרא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי קא פריך שם תלמודא ומאחר דהלכתא קרא למה לי והשתא לפי זה מאי פריך קרא למה לי הלא אסמכתא בעלמא היא זו וכדפירש רבא בהדיא דקאמר הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ובדרך אסמכתא כבר הוכחנו מכמה דוכתי דאסמכו רבנן ההל"מ לאיזה פסוק מן הפסוקים
ויש לחלק דמה שמצינו בשאר דוכתי דאסמכו ההל"מ אקראי הכוונה היא דאע"ג דההוא קרא לגופיה אצטריך מ"מ רז"ל סמכו איזה דין המקובל מהל"מ לאותו פסוק לסימנא בעלמא כדי שנזכור אותה ולא תשכח מפי זרענו וכגון פסוק ארץ חטה ושעורה דפשטיה דקרא שבחא דא"י קא חשיב ואתו רבנן ואסמכו ביה שיעורין דרך סמך בעלמא כי היכא דנזכור אותה הל"מ בנקל וכדנראה בהדיא מתוך דברי הרמב"ם שהבאתי
לפעמים לפסוק עצמו יש פשט עצמאי ומלבד זה הוא משמש כ"אסמכתא" לדין נוסף ומסוג "רמז" - זו שיטת הרמב"ם!
13.
וההיא דנדה שאני דהוי"ו דואשה דעליה קא אסמיך רבא הלכתא דבת שלש שנים ויום אחד בלאו אסמכתא זו היא מיותרת לגמרי ולא אצטריך כלל לגופיה
וכאשר האסמכתא מהפסוק נועדה רק לצורך הרמז ואין למלה/אות שום משמעות של "פשט" אז לגמרא ברור שזוהי אסמכתא שמהווה ממש את מקור הדין !
ולפיכך פריך שפיר ומאחר דהלכתא היא קרא למה לי כלומר כיון דהאי וי"ו לא כתיבא באורייתא לשום מילתא אחרינא לא שייך כלל למימר דכתביה רחמנא כי היכי דנסמוך לה ההל"מ ומאחר דהלכתא היא א"כ האי וי"ו למאי אתא ..
14.
ואולם ראיתי להר"ב באר שבע ז"ל שכתב בדף ע"ג א' בזה הלשון כל הל"מ אין לו קרא אפילו על דרך אסמכתא בעלמא כמ"ש בגמרא דידן בדוכתי טובא והבאתים פ"ק דכריתות ע"כ, ויש לתמוה איך יצא זה מתחת קולמוסו הבקי בחדרי התלמוד שהרי מהנך דוכתי שהבאתי מבואר הפך דבריו וכמ"ש עוד להדיא הרמב"ם ז"ל ואשוב אתפלא עוד עליו במה שסיים ואמר כמ"ש בגמרא דידן בדוכתי טובי והבאתים בפ"ק דכריתות דהא בפ"ק דכריתות מייתי איהו גופיה דבדרך אסמכתא מצינו קרא להל"מ שהרי הביא ההיא דעירובין דשיעורין ומחיצין וכו' ולבתר הכי כתב ומסיק שם תלמודא קרא אסמכתא בעלמא הרי דנהפך הוא ממ"ש בדף ע"ג דלא מצינו מקרא להל"מ אפילו בדרך אסמכתא ועד בשחק נאמן שאחרי מופלג מצאתי להרב חוות יאיר בסי' קצ"ב דף קפ"ה ב' ולהר"ב ארעא דרבנן בסי' ג' שגם הם שדו נרגא בדברי הר"ב באר שבע אלא שהם קצרו במקום שיש להאריך... "
15.
כבר בתחילת דבריו ה"יד מלאכי" מביא את הנביא יחזקאל כדוגמא ל"אסמכתא" [הסוגיה בתענית מקבילה לסוגייתנו].
והדבר קצת קשה: בגמרתנו משמע שהנביא יחזקאל לא מצא "אסמכתא" בתורה לדינו, אלא כוונת סוגייתנו היא, שהנביא יחזקאל כתב בספרו את משמעות ותוכן ההלכה למשה מסיני למילה "בד" בתורה.
בגמרתנו צריך לפרש שהנביא יחזקאל כותב בפירוש את דבריו כדי שנדע כיצד לפרש את המילה "בד" בתורה. כלומר, לא דברי התורה הם "אסמתכא" לדין שיסודו הוא הלכה למשה מסיני, אלא דברי הנביא עצמו הם אסמכתא לפירוש מילה בתורה. ויש לזה נפקות. כי אם הכל הוא מדברי הנביא הרי שתוקף הדין יהיה "מדברי קבלה" ולא "דאורייתא" כמו בגדר של "הלכה למשה מסיני". ומשמע בראשונים שזוהי מחלוקת.
16.
חידושי הריטב"א מסכת תענית דף יז עמוד ב:
ואהדר ליה רב אשי לרבינא והא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה. פי' ודעתו של רב אשי מה שפירש בסוף, אבל רבינא היה סובר שכוונת רב אשי לומר שכיון שאין זה כתוב בתורה ואין דין זה מן התורה אלא מדברי קבלה אין לעשות בו היקש גמור, ולהכי אהדר ליה.
וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו מתורת יחזקאל למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה דליהוי דאורייתא, אלא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ואע"ג דלא כתיב באורייתא דאורייתא היא דהכי גמירי לה, וכך יש לנו לומר באידך,
ואהדר ליה רב אשי לרבינא הכא נמי גמרא גמירי לה ואסמכיה (רב אשי) [יחזקאל] אקרא
וכי גמירי הלכה למיתה אבל אחולי עבודה לא גמירי,
רב אשי פירש תירוצו הראשון הא דאמרי לך הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה, הכי קאמינא לך דהא לאו קרא דאורייתא הוא דליתקוש שתויי יין ופרועי ראש לכל מילי, דאילו הוה האי קרא דאורייתא הוה מקשינן לגמרי ללמוד כל מה שאפשר,
אלא עיקר מילתא גמרא הוא דלא סגיא דלא לידע לה עד דאתא יחזקאל,
ודיחזקאל אסמכתא בעלמא היא ולמיתה גמירי ולאחולי עבודה לא גמירי, והשתא סליק תירוצא שפיר לקושיא דרבינא ושלא כדברי רש"י ז"ל.
נמצא שהכהנים כולם מותרים ביין בזמן הזה מדברי רבי, ומותרין בגידול שער אפי' מדברי חכמים וכמו שנהגו, ומאי דאתינן למיגמר פרועי ראש שבמיתה משתויי יין, י"ל דהיינו לכהן הדיוט, דבכהן גדול בהדיא כתיב ביה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, ואין זה מקומו להאריך יותר.
משמע מדברי הריטב"א שהשאלה היא: האם הפסוק שביחזקאל בא לומר שהדין של "הלכה למשה מסיני" הוא "דאורייתא" ממש וניתן ללמוד מאותו פסוק בכלל היקש, או לא.
וראה בהרחבה בספר "דברי סופרים", הרב שמואל בנימין סופר, כרך א, עמודים קכ ואילך.
