טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אפילו סוס שרוכב עליו – סוס
"דרש רב חמא: נוקרין ריחים במועד. משום רבי מאיר אמר: אפילו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד אבל חמרא דריחיא לא. רב יהודה שרי למישקל טופריה לחמרא דריחיא" (מועד קטן, י ע"א).
פירוש: דרש רב חמא: נוקרין ריחים במועד. נוקרין ריחים במועד. משום ר' מאיר אמר: אפילו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרנים שלהם (לחתוך קצת את פרסותיהם) בחולו של מועד כדי שלא יצטערו בהליכתם אבל חמרא דריחיא [החמור שמסובב בריחיים] לא ואסור ליישר פרסותיו, לפי שאין זה לצורך המועד, שהרי אין טוחנים טחינה רבה במועד. בכל זאת נמסר כי רב יהודה שרי למישקל טופריה לחמרא דריחיא [התיר ליטול את הצפורנים לחמור של ריחיים] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: סוס שם באנגלית: Horse שם מדעי: Equus caballus
שם נרדף במקורות: פרש, רמך, אביר, ענמלך
נושא מרכזי: מבנה פרסת הסוסיים והטיפול בה
לריכוז נושאים וקישוריות על הסוס הקש/י כאן.
פרסות הפרסתנים (מפריטי פרסה למשל סוס, חמור ופרא ושסועי פרסה כמו הצבי והאיל) מקבילות לציפורני האדם במיקומן, אופן גידולן ובחומר ממנו הן עשויות. בתנאים טבעיים קצב גידול הפרסות דומה לקצב שחיקתן על ידי הקרקע עליה בעל החיים נע. בפרסתנים החיים במשק האדם כמו סוסים וחמורים מופר, לעיתים, שיווי המשקל בין הגידול והשחיקה הן בגלל חוסר פעילות והן בגלל פעילות יתר הנגרמת כתוצאה מהליכה מרובה ונשיאת משאות כבדים או צעידה על גבי משטחים קשים כמו אספלט ובטון. גידול יתר ושחיקת יתר דורשים את התערבות האדם. על מנת להתמודד עם השחיקה מקובל לבצע פירזול כלומר למסמר פרסת מתכת או חומר אחר לפרסת הסוס או החמור. לעומת זאת כאשר הפרסה גדלה יתר על המידה יש לקצוץ אותה עד לגודל הדרוש ובלשון רבי מאיר "ליטול צפורניים".
רבי מאיר מתייחס בסוגייתנו רק למצב שבו יש לקצץ את הפרסה של הסוס או החמור. מפרש רש"י: "מותר ליטול - להן צפרנים כדרך העושין עכשיו לסוסים שלנו, דאי לא עביד ליה הכי - הוה ליה צערא, ולא מצי אזיל". המאירי מוסיף להלכה גם את פעולת הפירזול: "הסוס והחמור ודומיהם בין שעומדים לרכיבה בין שעומדים לסבב את הרחים מותר ליטול צפרניו במועד ובכלל זה דבוק הברזלים ברגליו". באופן מפורט יותר כתב הר"ן בחידושיו: "משום רבינו אמרו סוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו בחולו של מועד פירוש שיטול מצפרניו ונועצין ברזל ברגליו מלמטה כי אינו יכול להלוך חצי מיל בלא זה. פירא"ר בל"ע".
התוספות מתמודד עם השאלה מדוע לא הזכיר רבי מאיר את הפירזול: "למישקל טופרי - פירש בתוספתא דהא הדין לדידן שמותר לתקן ברזלים דקרקע קשה ומתקלקל. ומשום שאין ברזלים בימי חכמים שאין צריך רק למשקל טופריה שהיה הקרקע מטוננת כמו ברוסי"א היה אסור". קרקע מטוננת היא כנראה קרקע לחה ורכה (1). כך כתב גם הרא"ש:
"סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר לו ליטול צפורניו. והוא הדין נמי לתקן ברזילי רגליו, ומה שלא הזכירם לפי שבימיהם לא היו רגילים לתקן ברזלים לרגלי הבהמות כמו שעושין ברוסיא שאינן עושין ברזלים לטלפי סוסיהם אלא רק נוטלין צפרנים לפי שהארץ עפר תיחוח ואין אבנים מצויין שם, אבל בארצות הללו שאין הבהמות יכולות לילך בלא ברזלים מותר לתקנם במועד, וכן האוכף והרסן אם הוא צריך לרכוב לצורך המועד, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד".
חנוך פלסר משדה אליהו הסב את תשומת לבי לסיבה אחרת שבגללה אין צורך לפרזל סוסים, אם כי קשה להניח שרבי מאיר התכוון לכך. מצאנו בספר ישעיהו (ה כ"ח): "אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה" מפרש הרד"ק: " ... וכן פרסות סוסיו כמו הצור, והוא האבן החזק נחשבו שלא יכאבו מן הדרך ולא יצטרכו להטיל להם ברזלים". מצאנו אם כן שתי סיבות משלימות לייתורו של הפרזול: קרקע רכה או פרסות קשות.
לאור דברינו עד עתה נוכל להציע הסבר להבדל ההלכתי בין סוסים וחמורים רגילים לבין "חמור של ריחיים". ניתן להניח שהבדל זה קיים גם ביחס לחמור המסובב את אבן הממל בבית בד (תמונה 1). בניגוד לסוס וחמור שלכל הדעות ניתן ליטול את צפורניהם הרי שלגבי "חמור ריחיים" קיימת מחלוקת. מפרש רש"י: "אבל חמרא דריחיא - שכך עושין שהיו טוחנים אגב חמורים, לא מצי למישקל לההוא חמרא צפרניו, דלא מצי למטחן במועד אלא לצורך מועד, כדמפרש לקמן פרק מי שהפך, הלכך טחינה מועטת יכול לטחון בחמור ולא מרעי ליה גידול צפרניו". לענ"ד ניתן להוסיף על דברי רש"י שיקול נוסף והוא שפרסות חמור המסובב גלגל ריחיים נתונות ללחץ בעוצמה פחותה בהשוואה לחמור הנושא משא על גבו. גידול יתר של דופן הפרסה (הציפורן) בהיקפה גורם לכך שהבהמה נאלצת לצעוד רק עליה ולא על כל שטח הפרסה. דבר זה אפשרי רק כאשר הכוח המופעל על הפרסה איננו חזק יתר על המידה. מסיבה זו היה מקום לאסור את נטילת צפורני ה"חמור של ריחיים".
תמונה 1. סבוב אבן הממל בעזרת חמור צילם: דובי זכאי לדף הבית של דובי
הרחבה
על מנת שנוכל להתייחס לשיקולים סביב ההיתר או האיסור לנטילת צפורני הסוס והחמור במועד נקדים תאור של מבנה הפרסות של בהמות אלו. הסוס והחמור נכללים במשפחה משותפת – משפחת הסוסיים. משפחה זו שייכת לסדרת מפריטי פרסה המתאפיינת בכך שמספר האצבעות בכל רגל הוא 1 בסוסיים או 3 בקרנפים. למשפחת הסוסיים אצבע אחת בכל רגל דבר הגורם לכך שמשקל הגוף מתחלק למספר אצבעות קטן יותר וכתוצאה מכך הכוח המופעל על כל אצבע גדול באופן יחסי. הפתרון להתמודדות עם בעיה זו הוא בעזרת הפרסה (hoof) המגנה על האצבע ובעלת שטח מגע גדול עם הקרקע. לפרסה ולבריאותה חשיבות מכרעת בפרסתנים משום שבלעדיה אין הם יכולים לנוע. הפרסה היא מבנה המקיף את הגליל המרוחק של האצבע השלישית בסוסיים . קצה האצבע מכוסה ברקמה רכה מורכבת ומבנים עשויים מקרטין (חומר הציפורן). הפרסה בסוסיים ובשסועי הפרסה מקבילה במבנה ובחומר לציפורן האדם אך שונה בתפקידה. הפרסה בסוסיים (סוסים וחמורים) דמויית קופסה הנמצאת בחלקה התחתון של הרגל. באופן כללי היא מתחלקת לשלושה חלקים: 1. דופן קרני. זו עטיפת הפרסה החיצונית הנראית לעין (תמונת 2-3). זה מבנה קרני וקשה שתפקידו להגן על חלקי הפרסה הפנימיים מחבטות מלפנים ומהצד. 2. כף הפרסה. החלק התחתון הבא במגע עם האדמה בעל מבנה קעור, ותפקידו לשמור על חלקי הפרסה הפנימיים מחבטה מלמטה (הוא דק מאוד). 3. המחוג. מבנה אלסטי הנמצא באמצע כף הפרסה וצורתו משולש. תחת לחץ הוא מגיב בדומה לגומי ותפקידו העיקרי הוא בבלימת החבטה שמקבלת הרגל בעת תנועה, ועזרה לאחיזת הפרסה בקרקע, בעיקר בעת עצירה.
 |
|
 |
|
תמונה 2. מבנה כללי של פרסת סוסיים |
|
תמונה 3 פרא - עקבה בחול |
למיני בר של סוסיים כמו למשל הזברות או מינים פראיים צאצאי מינים מבוייתים פרסות חזקות וגמישות המאפשרות להם דהירה על כל סוגי הקרקע. דוגמה לסוס פרא הוא המוסטנג (תמונה 6) שמוצאו בסוסים האיבריים, שהובאו על ידי הספרדים לאמריקה, וזנים נוספים. פרסתם של סוסים אלו חזקה כתוצאה מברירה טבעית ותנאים סביבתיים. בדומה לצפורן האדם גם פרסות הסוסים גדלות באופן קבוע אך בגלל העובדה שקיים שיווי משקל בין קצב הגידול (כס"מ אחד בכל חודש) וקצב השחיקה אין המינים החיים בטבע זקוקים לטיפול בפרסותיהם בניגוד לסוסיים במשק האדם.
יש הטוענים שניתן להחזיר גם את הסוסים המבוייתים למצב שבו לא יהיו זקוקים לפרזול פרסותיהם אך דבר זה בעייתי בגלל כמה סיבות: 1. על פרסות הסוסים המבוייתים מופעל לחץ חזק בפעילויות ספורט, תחרויות ריצה ורכיבה ממושכת. 2. הרוכב והאוכף מוסיפים למשקל הסוס, הפרד או החמור. 3. משטחים מעשי ידי אדם ככבישי אספלט, בטון וחצץ מפעילים כוחות שחיקה העלולים לגרום לבליית דופן הפרסה עד לרקמות הרגישות. למרות בעיות אלו קיימת אסכולה הדוגלת בגידול סוסים ללא פירזול אך דורשת הקפדה על הפעלתם ברמה שבה שחיקת הפרסה תהייה בקצב דומה לגדילתה.
תנאי חייהם ובעיקר פעילותם של הסוסים והחמורים המבוייתים קובעים מהו הטיפול שעל האדם לספק לפרסותיהם. פרסות הסוסיים גדלות באופן קבוע בדומה לציפורננו ולכן בהמות המוחזקות שעות רבות מדי באורווה ופרסותיהן אינן נשחקות עלולות לסבול מגידול יתר והתארכות של דופן הפרסה. תופעה זו עלולה לגרום לכאבים וצליעה כתוצאה מכך שהן צועדות רק על דופן הפרסה (המעטה הקרני החיצוני). מאידך גיסא כאשר סוסים וחמורים הולכים למרחקים ארוכים ו\או נושאים משאות כבדים פרסתם עלולה להשחק יתר על המידה דבר הגורם לאזורים הרגישים בפרסה להחשף ללחץ וכאבים. הפתרון המקובל להתמודדות עם שחיקת יתר של הפרסה הוא פירזול בעזרת פרסת פלדה או חומרים אחרים.
תמונה 6. סוסי מוסטנג איבריים צילם: Kevincollins123
(1) ביטוי זה מופיע בגמרא במועד קטן (ו ע"ב) כתיאור של שדה לחה שהותר להשקותה במועד: "אמר רב יהודה: אם היתה שדה מטוננת – מותר".
לעיון נוסף:
ראו כאן קטע וידאו על הנעת אבן הממל על ידי פרד.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
