הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"חד אמר..."; "תסתיים"
מועד קטן ג ע"א-ע"ב
איתמר, החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה.
לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר כלל בעשה, ופרט בלא תעשה - אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. מאן דאמר לוקה - לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא, ומאן דאמר אינו לוקה - אית ליה דרבי אבין! -
לא, דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא. מאן דאמר לוקה - שפיר. ומאן דאמר אינו לוקה - אמר לך: מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב, אתולדה אחרינא - לא מיחייב, -
ולא? והתניא: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח - תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך. ומנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן - תלמוד לומר: שדך לא, כרמך לא, כל מלאכה שבשדך לא, כל מלאכה שבכרמך לא. מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מעשנין באילן - תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא. יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים - תלמוד לומר: שדך לא תזרע, זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה - להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת - עבודה שבשדה ושבכרם, - אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם! - מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
כי אתא רב דימי אמר: יכול ילקה על התוספת - ונסיב לה תלמודא לפטורא, ולא ידענא מאי תלמודא ומאי תוספת.
רבי אלעזר אמר: חרישה, והכי קאמר: יכול ילקה על חרישה, דאתיא מכלל ופרט וכלל, ונסיב ליה תלמודא לפטורא, דאם כן, כל הני פרטי למה לי?
ורבי יוחנן אמר: ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה, והכי קאמר: יכול ילקה על תוספת ראש השנה, דאתיא +שמות ל"ד+ מבחריש ובקציר תשבת, ונסיב לה תלמודא לפטורא, כדבעינן למימר לקמן.
הדגשת עניין מסויים בסוגיה [שכולה מורכבת מאד]:
1.
הגמרא מביאה בתחילת הסוגיה מחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן אם איסור חרישה בשביעית הוא מן התורה וחייב מלקות או לא [כלומר, או שאסור מהתורה ולא חייב מלקות או שחייב רק מדרבנן].
המחלוקת מובאת בסגנון של "חד אמר... וחד אמר..." ולא ברור מה סובר כל אחד מהאמוראים בנפרד.
2.
בחלק השני של הסוגיה הנ"ל רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו בביאור דברי רב דימי. רבי אלעזר מסביר במפורש שלא לוקה על חרישה בשביעית!
3.
לשני עניינים אלה מתייחס תוס':
תוספות מסכת מועד קטן דף ג עמוד ב:
רבי אלעזר אומר חרישה - מהא ליכא למימר תסתיים דר' אלעזר לעיל דאמר אינו לוקה
תוס' שואל שאלה נסתרת: מהסוגיה מתברר [בסעיף 2 לעיל] שרבי אלעזר הוא זה שסובר במחלוקת בינו ובין רבי יוחנן שלא לוקה על חרישה בשביעית. והשאלה היא מדוע הגמרא לא מסיימת "תסתיים..." כפי שהיא מנסחת בכל מקום אחר בש"ס כשהגמרא מצליחה לברר מה אמר כל אחד מהחולקים - כשבתחילת הסוגיה מחלוקתם הובאה בניסוח של "חד אמר... וחד אמר...".
3.1
דאיכא למימר דרבי אלעזר לא שמיע ליה הא דאמר לקמן דהתירו תוספת שביעית הלכך הוה אמר הכי דליכא לפרש מילתא דרב דימי אלא בחרישה אבל לדידיה אסור ולוקה דלא ס"ל
הסבר אחד - בפשטות - רבי אלעזר בסוגייתנו לא סובר כדברי רב דימי אלא הוא רק מסביר את שיטתו של רב דימי - כלומר, דבריו הם "אליבא" דרב דימי, ולא אליבא דנפשייהו [=לא סברת עצמו] - ולכן אין הכרח שרבי אלעזר הוא זה שסובר - במחלוקת עם רבי יוחנן - שהחורש בשביעית אינו לוקה. לכן באמת הגמרא לא סיימה בניסוח של "תסתיים..."!
3.2
אי נמי דכיון דאיתא בהדיא כי הך דלעיל במילי דחרישה אינו צריך לומר תסתיים
דאין דרך הש"ס לומר תסתיים בדבר המפורש בהדיא כל כך.
הסבר שני של תוס'. באמת כך הוא - כבשאלה הראשונה, לעיל בסעיף 3 - שמתברר שרבי אלעזר הוא זה שסובר - במחלוקתו עם רבי יוחנן - שהחורש בשביעית אינו לוקה.
ומכיוון שברור לגמרי מה סובר רבי אלעזר לכן אין צורך להדגיש בלשון של "תסתיים".
4.
הערה על דברי תוס': שני הפירושים שלו הם קוטביים: לפי הסבר הראשון לא מתברר מה סובר רבי אלעזר עצמו, ולכן הגמרא לא סיימה בניסוח "תסתיים", ולפי ההסבר השני ברור לגמרי מה סובר רבי אלעזר, ומפני שהתברר בוודאות מה סובר רבי אלעזר לכן אין צורך לגמרא לסיים את בירור המחלוקת בניסוח של "תסתיים..."
5.
ראה בספר "בית אהרן", כרך ה, עמוד 292:
יש 4 סיבות מדוע הגמרא לא מסיימת - בכל מקום שיש מחלוקת בין שני אמוראים בניסוח של "חד אמר... וחד אמר..." -בביטוי "תסתיים" כדי לקבוע מה באמת אמר כל אחד מהאמוראים.
א.
באמת יש ספק ולא ברור הדבר.
ב.
כדברי תוס' בהסבר השני בסוגייתנו - אחרי דיון בסוגיה כל כך ברור מה אמר כל אחד מהם עד כדי כך שלא צריך לציין זאת במפורש [למרות שבתחילת הבאת המחלקות לא היה ברור לגמרא מה אמר כל אחד מהחולקים. [ושם, ב"בית אהרן" מביא דוגמאות נוספות לכך].
ג.
את הסיכום של "תסתיים" אומרים רק כשהבירור הוא מוחלט ולא ניתן לדחייה. אולי לפי זה, בסוגייתנו, כיוון שיש בתוס' שני הסברים הרי שלפי ההסבר הראשון אין הכרח מה סובר רבי אלעזר עצמו, ולכן הגמרא לא סיכמה ב"תסתיים".
ד. מפאת חשיבות העניין נעתיקו בשינויי לשון קלים:
"היכי דרצו שלא יגמר הדין על פי הכללים אך כמאן דמסתבר טעמיה לא קאמרו תסתיים למען לא נסמוך על הכללים, וראה בספרי חלק ד ערך "אומר דבר בשם אומרו" מדף תכח ולהלן אם דעתו לפסוק נגד הכלל המסור בידינו מהיפך דברי האומרים וכו'..."
הסבר - בהתאמה לסוגייתנו: המחלוקת הראשונה היא בין רבי יוחנן ורבי אלעזר. הכלל הוא, שהלכה כרבי יוחנן נגד חברו - רבי אלעזר. מהדיון בגמרא משמע שרבי אלעזר סובר שהחורש בשביעית איננו לוקה - וכך נקבע להלכה [כבר בזמן הגמרא?]. לפי זה יוצא שההלכה היא כרבי אלעזר נגד רבי יוחנן, ומכיוון שזה נוגד לכלל שהלכה כרבי יוחנן נגד רבי אלעזר. לכן הגמרא ציינה את המחלוקת הראשונה בניסוח של "חד אמר..." ולא ציינה בסוף הדיון שהמסקנה היא "תסתיים" שרבי אלעזר הוא זה שסובר שאינו לוקה וממילא רבי יוחנן סובר - לוקה.
5.1
הערה חשובה: המחבר הנ"ל מסביר זאת רק בהתייחסות לשאלה מדוע לא נקבע בגמרא "תסתיים" כשברור מה סובר כל אחד מהחולקים.
ונראה לחדש, שההסבר הנ"ל מתאים באופן כללי לניסוח הכללי של "חד אמר..." בלי קשר אם הגמרא מסיימת את הדיון בביטוי "תסתיים". גם אם כבר בתחילת הסוגיה היה ברור לגמרא מה אמר כל אחד מבעלי המחלוקת, אבל מכיוון שאין הלכה כאותו חכם - שעל פי כללי ההלכה היה צריך לפסוק כמותו - הגמרא השמיטה את שמות החכמים.
5.2
מכל הנ"ל נראה ש"עורך הגמרא" - בזמן שערך את הסוגיה - השמיט בכוונה את שמות החכמים וניסח את המחלוקת רק באופן כללי בסגנון של "חד אמר...".
