סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

זיהויו של "תנא קמא"; רשימת מקרים במשנה

מגילה יט ע"ב - כ ע"א


משנה. הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן.
גמרא. מאן תנא חרש דיעבד נמי לא? - אמר רב מתנה: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא, רבי יוסי אומר: לא יצא. - וממאי דרבי יוסי היא, ודיעבד נמי לא? דלמא רבי יהודה היא, ולכתחלה הוא דלא, הא דיעבד - שפיר דמי! - לא סלקא דעתך, דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא, אף חרש - דיעבד נמי לא. - ודלמא הא כדאיתא והא כדאיתא! - מדקתני סיפא: רבי יהודה מכשיר בקטן - מכלל דרישא לאו רבי יהודה היא. - ודלמא כולה רבי יהודה היא? מי דמי? רישא לפסולה וסיפא לכשירה. - ודלמא כולה רבי יהודה היא, ותרי גווני קטן קתני לה, וחסורי מיחסרא והכי קתני: הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, במה דברים אמורים - בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל בקטן שהגיע לחינוך - אפילו לכתחלה, שרבי יהודה מכשיר בקטן. - במאי אוקימתא - כרבי יהודה, ודיעבד. אלא הא דתני (רבי) יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע - תורם לכתחלה, מני? אי רבי יהודה - דיעבד אין, לכתחלה לא. אי רבי יוסי - דיעבד נמי לא! - ואלא מאי - רבי יהודה ואפילו לכתחלה? אלא הא דתניא: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך - יצא, מני? לא רבי יהודה ולא רבי יוסי. אי רבי יהודה - אפילו לכתחלה, אי רבי יוסי - אפילו דיעבד נמי לא! לעולם רבי יהודה, ואפילו לכתחילה, ולא קשיא; הא - דידיה, הא - דרביה. דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. רבי מאיר אומר: אשר אנכי מצוך היום על לבבך - אחר כוונת הלב הן הן הדברים. השתא דאתית להכי, אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה. והא דתני יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי - רבי מאיר היא.

הגמרא מנסה להעמיד את הרישא של משנתנו או כרבי יהודה או כרבי יוסי:

כאן אעמוד רק על כמה עקרונות בסיסיים שניתן להסיק ממבנה הסוגיה:

1.

משנה. הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן,
רבי יהודה מכשיר בקטן.

"תנא קמא" - מיהו? על כך דנה הגמרא בהרחבה.

1.1

בפשטות רבי יהודה חולק על "תנא קמא" במקרה של "קטן". הגמרא תדון בסוגי "קטן".

2.

גמרא. מאן תנא חרש דיעבד נמי לא? - אמר רב מתנה: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא, רבי יוסי אומר: לא יצא. -

הגמרא מעמידה את "תנא קמא" [ובנושא של חרש אולי רבי יהודה לא חולק] כרבי יוסי מתוך השוואה לדיני קריאת שמע. ומשנתנו לא מתאימה לדעת "תנא קמא" שחולק שם על רבי יוסי.

2.1
הגמרא מנסה לומר שאולי הרישא של משנתנו מתאימה גם לדעת "רבי יהודה"!

וממאי דרבי יוסי היא, ודיעבד נמי לא? דלמא רבי יהודה היא, ולכתחלה הוא דלא, הא דיעבד - שפיר דמי! -

2.2

לא סלקא דעתך, דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא, אף חרש - דיעבד נמי לא. -

הגמרא דוחה את ההעמדה כרבי יהודה מתוך הנחה [עיקרון] שרבי יהודה כנראה מדמה בין כל המקרים הנזכרים במשנה!

2.3

ודלמא הא כדאיתא והא כדאיתא! -

[עיקרון] אין הכרח שפרטי האוקימתא של כל המקרים במשנה יהיו שווים!
וממילא גם הרישא יכולה להיות בשיטת רבי יהודה.

2.4

מדקתני סיפא: רבי יהודה מכשיר בקטן - מכלל דרישא לאו רבי יהודה היא.

עיקרון: אם שם חכם מוזכר במשנה [בסיפא] הרי משמע שהדברים שלפניו לא נאמרו בשמו!

2.5

- ודלמא כולה רבי יהודה היא? מי דמי? רישא לפסולה וסיפא לכשירה. -

אם קטע זה עומד בפני עצמו הרי שמשמעותו היא: - עיקרון - אם מדובר בדינים שונים [באופן כללי] הרי שיתכן ש"תנא קמא" הוא החכם שמוזכר במפורש בסיפא של המשנה!!!

2.6
המשך הקטע הקודם או הסבר נוסף:
תוספת מילים במשנה - "חיסורי מחסרא":

ודלמא כולה רבי יהודה היא, ותרי גווני קטן קתני לה, וחסורי מיחסרא והכי קתני: הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, במה דברים אמורים - בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל בקטן שהגיע לחינוך - אפילו לכתחלה, שרבי יהודה מכשיר בקטן. -

3.

לפי ההנחה שכל המשנה היא דעת רבי יהודה:

במאי אוקימתא - כרבי יהודה, ודיעבד. אלא הא דתני (רבי) יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע - תורם לכתחלה, מני? אי רבי יהודה - דיעבד אין, לכתחלה לא. אי רבי יוסי - דיעבד נמי לא! -

קושיה ממשנה שלא מתיישבת לא כרבי יוסי ולא כרבי יהודה - לפי ההנחות הקודמות.

4.
קושיה גם לפי ההנחה שמשנתנו כולה היא כרבי יהודה:

ואלא מאי - רבי יהודה ואפילו לכתחלה? אלא הא דתניא: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך - יצא, מני? לא רבי יהודה ולא רבי יוסי. אי רבי יהודה - אפילו לכתחלה, אי רבי יוסי - אפילו דיעבד נמי לא!

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כ עמוד א

5.
יישוב לפי ההנחה שהמשנה של "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו" היא כרבי יהודה:

לעולם רבי יהודה, ואפילו לכתחילה, ולא קשיא; הא - דידיה, הא - דרביה.
דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. רבי מאיר אומר: אשר אנכי מצוך היום על לבבך - אחר כוונת הלב הן הן הדברים.

5.1
הסבר נוסף לפי ההנחה לעיל:

השתא דאתית להכי, אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה. והא דתני יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי - רבי מאיר היא.

-------

תוספת הדגשת עקרונות - מה שכתבתי על מסכת ברכות דף טו שהיא סוגיה מקבילה עם שינויים קלים:

ברכות דף טו:

"רבי יהודה" ו"רבי יוסי" – רבי יהודה ורבי יוסי
"תנא קמא"

6.

בגמרא:

גמרא. מאי טעמא דרבי יוסי - משום דכתיב: שמע - השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר: שמע - בכל לשון שאתה שומע. ורבי יוסי - תרתי שמע מינה.
תנן התם: חרש המדבר ואינו שומע - לא יתרום, ואם תרם - תרומתו תרומה. מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע, דיעבד - אין, לכתחלה - לא? - אמר רב חסדא: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: לא יצא. עד כאן לא קאמר רבי יוסי לא יצא – אלא

הגמרא מנמקת את דעת תנא קמא ואת דעת רבי יוסי במשנה. מדוע הגמרא מתחילה בבירור דעת רבי יוסי ולא בדעת תנא קמא [שהוא הראשון במשנה]? נראה לי בפשטות כי ידוע שהלכה כרבי יוסי כי"נימוקו עימו", ולכן גם כאן נראה שפרשנות רבי יוסי מתאימה יותר לפשט הפסוק.

במשנה דעת תנא קמא "סתומה" – ללא שם מפורש של תנא – וכך משמע מתוס' בד"ה "דילמא רבי יהודה", ואילו בגמרא כשמצטטת את משנתנו היא כן כותבת "דברי רבי יהודה". בהגהות הב"ח באמת מתקן הגירסא בגמרא ל"סתם" ובלי רבי יהודה. ולעומת זאת, ב"הגהות וציונים" מתקן הגירסא במשנה ל"דברי רבי יהודה" [שלא כתוס']. וראה ב"מתיבתא", הערה לא.

ומובא ב"מתיבתא", הערה לח – הצל"ח: במשנה לא נכתב במפורש "דברי רבי יהודה" כי אז היה ניתן לומר שרבי יהודה הנשיא – עורך המשנה – פוסק כרבי יוסי כי כך הכלל שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה ["נימוקו עימו"], אבל אין הלכה כרבי יוסי נגד "תנא קמא" [אמנם יש אחרונים שחולקים על כך – ב"יד מלאכי"] כי רבי יהודה הנשיא "סתם" את משנתנו כדי ללמדנו שכך הוא פוסק, וממילא מכיון שבכל הסוגיה משמע שמדובר ברבי יהודה הרי ההלכה היא כסתם משנה שהיא למעשה דעת רבי יהודה.

7.

נשאלת השאלה: אם ברור עד כאן שהלכה צריכה להיות כרבי יהודה במשנה [כל עוד אין סתירה מדיון אחר בגמרא] מדוע הגמרא בסוף הסוגיה קובעת במפורש את ההלכה:

אמר רב חסדא אמר רב שילא: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה, והלכה כרבי יהודה. וצריכא, דאי אשמעינן הלכה כרבי יהודה - הוה אמינא: אפילו לכתחלה, קמשמע לן: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה. ואי אשמעינן הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה - הוה אמינא: צריך, ואין לו תקנה, קמשמע לן: הלכה כרבי יהודה.

התשובה היא פשוטה: הגמרא מגדירה במדוייק את דעת רבי יהודה, שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו את "שמע", ובדיעבד יצא ידי חובתו.

הערה: אם קריאת שמע היא מצוה מדאורייתא יוצא שבדאורייתא שייך "לכתחילה" ו"בדיעבד". או אולי בגלל שנלמד מפסוקים ראה "מתיבתא" הערה נג].

8.

לגבי הביטוי "מאן תנא":

יד מלאכי כללי התלמוד כלל תנד:

...לכן נלע"ד לומר דרבינא ורב אשי מסדרי התלמוד קבעו הדברים בש"ס כפי אשר שמעו אותם מפי האומרם ובההוא לישנא ממש דאיתמר בבי מדרשא ומזה נמשך דלפעמים קאמר מאן תנא ר"פ היא
וזמנין קאמר מאן תנא דלא כפלוני
משום דבאותו הלשון עצמו ששמעוהו כך קבעוהו בתלמוד ...

משמע ממנו שאת הביטוי "מאן תנא" אמרו בבית המדרש ולא רב אשי "עורך הגמרא".

לפעמים נקבעת ההלכה כאותו תנא/אמורא שעליו נאמר "מאן תנא".

9.

אלא הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה, מני? לא רבי יהודה ולא רבי יוסי; אי רבי יהודה - הא אמר: דיעבד - אין, לכתחלה - לא, אי רבי יוסי - הא אמר: דיעבד נמי לא! - אלא, לעולם רבי יהודה, ואפילו לכתחלה נמי, ולא קשיא: הא דידיה, הא דרביה, דתנן, רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע - צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: +דברים ו'+ שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד;
אמר ליה רבי מאיר: הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך - אחר כונת הלב הן הן הדברים.
השתא דאתית להכי, אפילו תימא: רבי יהודה כרביה סבירא ליה, ולא קשיא, הא - רבי מאיר, הא - רבי יהודה.

10.

הביטוי "הא דידיה הא דרביה" מופיע 14 פעמים בש"ס.

הליכות עולם שער שני פרק ב :

" לה. זימנין כשמקשה על תנא מדידיה אדידיה מתרץ הא דידיה הא דרביה כלומר חדא סברא דנפשיה וחדא סברא דרביה וליה לא סבירא ליה ["רב ותלמיד"] וזה תמצא בהרבה מקומות. ולפעמים מתרץ על כי האי קושיא תרי תנאי ואליבא דרבי פלוני כמו [תרי תנאי ואליבא דרבי מאיר] תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר בריש ברכות וכן בכוליה גמרא ורוצה לומר דחד אמר הכי אמר מר וחד אמר דלאו הכי אמר מר אלא הכי, וכמו שמצינו תרי תנאי ואליבא דר' פלוני כך מצינו תרי אמוראי ואליבא דפלוני כמו תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן ובהרבה מקומות. ואי לא דמסתפינא אמינא דכל כהאי גוונא לא משקר חד מינייהו אלא שמעו מרבן ומשכחת לה..."

הגמרא הקשתה מדברי רבי יהודה על דברי רבי יהודה. רב חסדא אמר שהמשנה בתרומה היא כדעת רבי יהודה במשנתנו ["תנא קמא"], ומקשה מדברי רבי יהודה עצמו בברייתא לגבי ברכת המזון.
עונה הגמרא: הברייתא של ברכת המזון היא על פי דעת רבו של רבי יהודה, כמובא בברייתא "רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה", שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו - בדיעבד. ואילו רבי יהודה בברייתא של חרש סובר שאף לכתחילה לא צריך להשמיע לאזנו.

11.

ויש להסביר: בדרך כלל כשחכם אומר בשם רבו הרי שההנחה היא שהוא מסכים לדעתו ולא משמש רק כמוסר את דברי רבו. רק כאשר יש הכרח – כמו בסוגייתנו, שיש סתירה בדברי הרב-התלמיד – הרי שניתן ליישב שבמקור אחד כוונת החכם "רק" למסור את דברי רבו אבל הוא חולק עליו ולא סובר כמותו. וזו המשמעות של הביטוי "הא דידיה, הא דרביה".

12.
ויש לבדוק עוד: האם ביטוי זה מופיע רק כשבמקור אחד נאמר במפורש "אמר רב... אמר רב..." או "אמר רב... משמיה דרב..." או אפילו אם בשני המקורות מובא רק שם החכם עצמו בלבד, ובלי שם רבו, האם גם אז כשיש סתירה בין שני המקורות ניתן לתרץ על ידי האפשרות של "הא דידיה הא דרביה".
בפשטות נראה שברוב המכריע של המקרים כאשר הגמרא אומרת "הא דידיה הא דרביה" מדובר כשאותו חכם אמר את אחת מאמרותיו במפורש בשם חכם קדום אחר - כבסוגייתנו.

13.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל ריד:

הא דידיה הא דרביה, קאמר בדוכתי טובא בגמרא ואע"ג דקרי ליה רביה לא היה תלמידו ולא הכירו ומשום דקאמר אותה המימרא משמיה משום הכי קאמר ליה רביה
ולמדתי כן ממה שמצאתי בחולין [דף] קי"ג דקאמר הא דידיה הא דרביה על שמואל שאמר מימרא משום ר"א וע"כ שמואל לא הכיר את ר' אליעזר מימיו דר"א היה בחורבן מתלמידי ריב"ז ושמואל היה בדורות האחרונים בסוף ימיו דרבי וכמ"ש שם רש"י בענין אחר ואפ"ה קרי ליה לר"א רביה דשמואל מן הטעם שכתבתי
ועוד למדתי כן ממאי דקאמר בפרק יש נוחלין [דף] קט"ז א' הא דידיה הא דרביה על מימרא שאמר ר' יוחנן משום רשב"י וידוע כי רשב"י לא היה רבו של ר"י ואף גם זאת לא הכירו כי אפילו בזמן רבו תלמיד רשב"י היה ר"י קטן כמבואר בספר יוחסין בדבור שקודם אלפא ביתא של תנאים
וכן משמע עוד בפרק המניח [דף] ל' א' דקאמר הא דידיה הא דרביה על מימרא שאמר ר"א משום ר' ישמעאל וידוע שר"א לא ראה את רבי ישמעאל ולא הכירו אלא ודאי מפני שאמרה משמו הוי טעמא דקרי ליה רביה כאמור:

בסוגייתנו מדובר על רבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה. בפשטות, כנראה רבי יהודה שהיה תלמיד רבי עקיבא היה גם תלמידו של רבי אלעזר בן עזריה. וה"יד מלאכי" מדגיש שפעמים רבות הביטוי "הא דרביה" – אין הכוונה שרבו ממש אמר את הדין, אלא מדובר שהחכם המדבר אמר בשם חכם אחר שקדם לו, והוא שמע מאחרים שכך אמר אותו חכם קדום.
בכל אופן יוצא מכל הדיון שהביטוי "אמר רב... משום רב..." מופיע גם אצל התנאים ואף כשמדובר בין רב ותלמידו ["רב ותלמיד"].

14.

אולם בסוגייתנו יש תופעה מיוחדת. הגמרא מציינת תרוץ נוסף על הסתירה בדברי רבי יהודה, ואומרת, שבעצם רבי יהודה סובר כרבו – רבי אלעזר בן עזריה, וכוונתו במשנתנו שיוצא בדיעבד כשלא השמיע לאזנו, והברייתא [הסתומה] שחרש תורם לכתחילה היא דעת רבי מאיר שהובאה בברייתא האחרונה.

ניתן ללמוד מכך למסקנה שהכלל של "הא דידיה הא דרביה" היא מסקנה של סברא הגיונית ולא של קבלה הסטורית, שהרי הגמרא דוחה זאת. ויותר יש לשאול: מדוע הגמרא לא אמרה לכתחילה שיש כאן דעה נוספת של רבי מאיר וחיכתה עם דעתו רק לסוף הסוגיה. ונראה לומר שברייתא זו [למרות שמובאת כ"דתנן" ראה בפרשנים שמתקנים ל"דתניא"] של מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר לגבי קריאת שמע לא היתה מוסמכת כל צרכה.
והפני יהושע מתרץ [ראה "מתיבתא", הערה נה], שהגמרא נמנעה בתחילה לומר כרבי מאיר בגלל השוני הלשוני בין "צריך להשמיע לאזנו" – בברייתא לבין "הקורא... יצא" – במשנה.

15.

מי כתב את הביטוי "השתא דאתית להכי"? יכול להיות גם על ידי חכמי בית המדרש, שדנו בסוגיה, ולא מחייב שנאמר דווקא על ידי "עורך הגמרא".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר