ותצחק שרה בקרוביה
מגילה ט ע"א
"ותצחק שרה בקרוביה".
פירש רש"י: "בקרוביה - שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק, ועל שרה הקפיד, לפיכך כתבו בקרוביה, לומר: אברהם בלבו, והיא אמרה בקרוביה".
פירוש תרגומם, שההקפדה היתה רק על כך ששחה בפני קרוביה על חוסר אמונתה.
ומהו התירוץ לאותה קושיה?
פירש רש"י בבראשית יז, יז: "ויפל אברהם על פניו ויצחק - זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם".
בתרגום ירושלמי מתורגם כמו באונקלוס: "וחייכת שרה" (בראשית יח, יב), ובאברהם מתורגם: "ותמה", וניתן לפרש שאין גנאי בתמיהה. אלא שבתרגום 'יונתן' מתורגם גם באברהם "ותמה", וגם בשרה "ותמהת שרה". וכך פשט לשון התורה שלא הבחינה בין לשונות הצחוק, ואם הפרש יש ביניהם – העיקר חסר מן הספר. וחוזרת איפוא הקושיה למה לא הקפיד ה' על אברהם כעל שרה. יתר על כן, שרה צחקה בקרבה, ואילו באברהם כתוב סתם ויצחק, ומשמע בפיו.
אלא שכשהוכיח ה' את דוד שלח אליו את נתן הנביא במשל כבשת הרש, וכיון שחרה אף דוד ואמר בן מות האיש העושה זאת, הבין שאליו מכוונת התוכחה.
גם יונה הבין את דרכי ה' רק בעזרת משל הקיקיון, כאשר חש על בשרו את הצורך בחמלה.
וכן באחי יוסף, אמרו במסכת חגיגה דף ד ע"ב: "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו. ומה תוכחה של בשר ודם - כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה". וממשיך ומפרט המדרש (בראשית רבה ויגש פרשה צג, י) "לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי שהוא, אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ (תהלים נ, כא) על אחת כמה וכמה". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב פרק מה) "לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מעשיו". כלומר שהראה להם יוסף במעשיו את מעשיהם הם, את חוסר חמלתם על אחיהם הקטן שמכרוהו ועל אביהם הזקן שנצטער על כך. ועתה מתחננים הם לחמלה כזו ממלך זר. כך לעתיד לבא יראה כל אחד את מעשיו הוא ולא יוכל להכחיש את חומרתם.
וכן אמר הבעל שם טוב שאין אדם רואה נגעי עצמו שהם מדותיו הרעות, אלא כאשר מבחין הוא באותם נגעים אצל חבירו.
וכך באברהם, גם אותו הוכיח ה'. אך לא במפורש אלא ברמז, בכך ששלחו להוכיח את שרה. וזהו שענתה שרה: "לא צחקתי", לאמור – לא אני זו שצחקתי על בשורה זו לראשונה.
