חוני המעגל
תענית כג ע"א
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: עד שבעין שנין".
חרוב מלשון חורבן. שיבת ציון היתה אחר שבעים שנות חלום הבלהות של חורבן הגלות. גם הנבת פרי החרוב אחר שבעים שנה היא, וגם חורבן הגלות מניב את פירותיו רק אחר שבעים שנה, הגלות הכנה היא לגאולה כדברי המהר"ל בריש נצח ישראל.
על פי זה יתבארו דברי רבי יודן גיריא בירושלמי כאן בהלכה ט, שחוני המעגל היה מסוף זמן בית ראשון ועד לתחילת בית שני. שלא בא לחלוק על דברי המשנה שהיה בימי שמעון בן שטח, אלא להמשיל משל לענין מעלתו, שבימי בית שני היה מאיר את העזרה כפי שהיה מאיר בבית ראשון. כי אין נפילה אלא לצורך תקומה והארה, כמו שכתב רבי נחמן מברסלב בכמה מקומות. ובעוד לירושלמי האיר אורו בבית המקדש, לבבלי בבית המדרש הוו נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, על כך בקישור זה.
"אמר להו: אנא חוני המעגל, לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא".
וקשה, וכי חוני המעגל רודף כבוד היה עד שבגלל העדרו העדיף למות?!
יש לפרש בג' אופנים:
א. פירש רש"י: "אם אין חביריו של אדם נוהגין בו כבוד כבתחילה - נוח לו שימות". בהשפלה מהמעמד הקודם אין רק העדר של כבוד אלא גם תחושה צורבת של בזיון. וכך אמר רבי יהושע בן פרחיה במסכת מנחות דף קט ע"ב: "בתחלה כל האומר עלה לה {לשררה}, אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין. שהרי שאול ברח ממנה {רש"י: שלא רצה לקבלה מתחילה}, וכשעלה בִּקֵּשׁ להרוג את דוד". דומה לזה בדברים רבה פרשת וילך פרשה ט, ט: "הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך? אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת! ושלמה מפרשה: (שיר השירים ח, ו) כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה – אהבה שאהב משה ליהושע ומה שקינא משה ביהושע. כיון שקיבל עליו למות התחיל הקדוש ברוך הוא מפייסו".
ב. במסקנת הסוגיה אמר רבא: "היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא". הוה אומר שאין מדובר רק בהעדר של הוקרה וכיבוד, אלא בהעדר של כל קשר חברתי ויחס אנוש שהוא, אותו יכול אדם לרקום רק עם בני גילו בעלי שפה משותפת.
ג. הדורות הולכים ויורדים, הולכים ופוחתים, עד לשיא בעקבתא דמשיחא שבהם "חוצפא יסגא" (מסכת סוטה דף מט ע"ב). יחס הדור המאוחר אינו רק פחיתות כבוד עבור הדור הקדום, אלא חוצפה צורבת של ממש.
וקשה, כיון שחוני המעגל מצטיין היה בפירוק כל הקושיות המתעוררות בבית המדרש, היה לו להראות את כוחו כי רב, ועל כרחם יאמינוהו שחוני המעגל הוא וישובו ויכבדוהו כבתחילה!
ואין לומר שחשש מלהנות ולהשתמש בתגא של תורה, שכן היתר גמור הדבר והדרכת חכמים כך היא, כמבואר בקישור זה.
אלא שכך כתב חדושי הרי"ם על הפסוק (דברים לב, ז) בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, בכל דור ובכל תקופה יורדת ובאה מן השמים הבנה חדשה בתורה, שהיא דרושה ומותאמת לטיב הדור והתקופה. צדיקים שבכל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור ההוא.
וכך היא גם לשון ריש לקיש: (מסכתות סנהדרין דף לח ע"ב; עבודה זרה דף ה ע"א) "דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו". בהתחלף הדור מתחלפים גם סוגי ההבנות והקושיות. לכן פירוקיו של חוני המעגל לא נתקבלו על לב בני הדור המאוחר, והם לא הוקירו את מעלת חידושיו.
