סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו – דוב סורי

 

"כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם - יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו, וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי לעשות נס על ידו. ואותו רשע הדיוט הוא, ואינו ראוי לעשות נס על ידו. ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו וכו'" (תענית, יח ע"ב).


שם עברי: דוב חום סורי   שם באנגלית: Syrian brown bear   שם מדעי: Ursus arctos syriacus

נושא מרכזי: מדוע נחשבים הדובים כמסוכנים?
 

תקציר: בתרבויות רבות לדוב תדמית שקטה וחביבה. תדמית הבאה לידי ביטוי דרך בובות דוב, ודובים כגבורי ספרות חביבים. הדובים מעוררים סקרנות רבה בגלל הדמיון לאדם ביכולת לעמוד זקופים ואף לצעוד על שתי רגליים. דובים מאולפים נפוצים כחיית קרקס בזכות היכולת לצעוד, וללמוד רכיבה על אופניים. יכולת הרכיבה קשורה לחוש שיווי משקל מפותח הקיים באופן זה רק אצל האדם והקופים.ההתייחסות החיובית אל הדובים טומנת בחובה סכנה לאדם שאיננו מודע לאפשרות שהם עלולים לתקוף. בגלל חוסר זהירות מתרחשות מדי פעם תאונות בהם מותקפים מבקרים בשמורות טבע וגני חיות.

במקרא ובמקורות חכמים ישנן התייחסויות רבות אל הדובים כחיה מסוכנת ותוקפנית. דוד המלך מתגאה בהבסת הדוב והארי כהוכחה להיותו לוחם מוכשר (שמואל א', יז ל"ז). הדובים היו מסוכנים במיוחד לאחר שאיבדו את גוריהם. ייתכן והמושג 'דוב שכול' החוזר במקורות, התפתח על רקע מנהג שהיה שכיח לאסוף גורי דובים לצורך אילופם. במשנה ובגמרא נזכר הדוב פעמים רבות כבעל חיים שיש בו סכנה (למשל: סנהדרין, פ"א מ"ד; בבא קמא, פ"א מ"ד). בגמרא מובא איסור על מכירת דובים ואריות בגלל הסכנה לציבור (עבודה זרה, טז ע"א). אולי האיסור נובע גם מכך שהם היו בעלי חיים שהרבו לאלפם ולסחור בהם.

את המימרא "אין להם מנוחה כדוב" (קידושין, עב ע"א) ניתן לפרש על רקע תזונת הדוב. הדוב אוכל כל אך ניזון בעיקר מצמחים. סוג זה של מזון מחייב פעילות ממושכת לאורך היום על מנת לספק את כמות האנרגיה הדרושה לבעל חיים כה גדול. בתקופת המקרא תחום תפוצתו של הדוב בארץ היה בחורש הים תיכוני ובבקעת הירדן. כריתת היערות והציד בעזרת נשק חם דחקו את הדוב עד להשמדתו הסופית. פרטים אחרונים ניצודו בחרמון בשנת 1917.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במשנה (סנהדרין, פ"א מ"ד) אנו לומדים: "הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה. רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה. רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה". קבוצת חיות זו מופיעה באופן זהה ובהקשר של גרימת נזק וסכנה לאדם במשניות נוספות: "משנה: חמשה תמין וחמשה מועדין ... ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם, הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין וכו'" (בבא קמא, טו ע"ב). "הארי הדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס וכו'" (בבא מציעא, צג ע"ב).

שנים מבין המינים ברשימה, הדובים והאריות, הוזכרו בגמרא כמסוכנים במיוחד: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים" (עבודה זרה, טז ע"א). האיסור המיוחד על מכירת האריה והדוב נובע אולי מכך שהם היו בעלי החיים שהירבו לאלפם יותר מאשר את שאר המינים. על אילוף הדובים כמו גם טורפים אחרים בתקופת חז"ל אנו לומדים במשנה: "רבי אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין וכו'" (בבא קמא, טו ע"ב).

יש לציין שצמד מינים אלו, האריה והדוב, היו המינים שהנצחון עליהם היווה הוכחה לגבורתו של דוד (ראה הפסוקים להלן). ייתכן וכך היה רצף האירועים ודוד פגש רק את מינים אלו ולכן סיפר עליהם בלבד אך ייתכן גם שמינים אלו הם החזקים והמסוכנים ביותר. על הסכנה המיוחדת באריה והדוב ניתן ללמוד מדבריהם של לולינוס ופפוס אל טוריינוס שרצה להורגם: "... הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו, שפוגעין בנו והורגין אותנו וכו'". הצעה זו נראית סבירה מאד לאור כך שרמת הסכנה בזאבים, נמרים וברדלסים נמוכה יחסית.

מקורו הקדום של איזכור צמד בעלי החיים הזה כמסוכנים הוא בדברי עמוס: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר, ונשכו הנחש" (עמוס, ה' י"ט). על בסיס פסוק זה נאמרו דברי הגמ' בסנהדרין (צח ע"ב): "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש. בא ואראך דוגמתו בעולם הזה: בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר, דומה כמי שפגע בו ארי, נכנס לעיר פגע בו גבאי, דומה כמי שפגעו דוב, נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב, דומה כמי שנשכו נחש וכו'".

הדוב המתואר במקרא ובספרות חז"ל היה קיים בארץ עד למלחמת העולם הראשונה. פרטים אחרונים ניצודו בחרמון בשנת 1917. הדוב שחי באיזורנו הוא מהמין דוב חום מתת המין הסורי. בתקופת המקרא תחום תפוצתו בארץ היה בחורש הים תיכוני ובבקעת הירדן. כריתת היערות והציד בעזרת נשק חם דחקו את הדוב עד להשמדתו הסופית.

התאורים בספרות חז"ל של הדובים כבעלי חיים מסוכנים עומד בניגוד מוחלט לתדמית השקטה והחביבה של הדובים. לעיתים משתמשים בהשוואה לדוב כדי לתאר אדם חזק מחד גיסא אך גם שקט ונוח לבריות מאידך גיסא. תדמית זו חדרה לעולם המושגים של הילדים ובובות דמויות דוב, ודובים כגבורי ספרות חביבים, נפוצים מאד בתרבויות שונות (בניגוד לזאב למשל). הדובים מעוררים סקרנות רבה בגלל דימיונם לאדם ביכולתם לעמוד זקופים ואף לצעוד על שתי רגליים במשך זמן רב. צורת טביעות הרגל של הדובים, ההולכים על כל כף הרגל, וגודלה מזכירים במידה רבה טביעות רגל אדם. בנוסף לכך כאשר דוב בוגר עומד גובהו דומה לגובה אדם. דובים מאולפים נפוצים מאד כחיית קרקס בגלל יכולת ההליכה הדו-רגלית שלהם ויכולתם ללמוד רכיבה על אופניים. יכולת הרכיבה על אופניים קשורה לחוש שיווי משקל מפותח הקיים באופן זה רק אצל האדם והקופים.

ההתייחסות החיובית אל הדובים טומנת בחובה סכנה לאדם שאיננו מודע לאפשרות שהם עלולים לתקוף. בגלל חוסר זהירות מתרחשות מדי פעם תאונות בהם מותקפים מבקרים בשמורות טבע וגני חיות. על תוקפנותם ומסוכנותם של הדובים אנו לומדים גם מפסוקים במקרא. דוד המלך אומר לשאול לפני הקרב עם גלית: "גם את הארי וגם את הדב הכה עבדך" (שמואל א', י"ז ל"ז) כהוכחה ליכולתו לנהל קרב. ובהמשך דבריו: "ה' אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה" (שמואל א', י"ז ל"ז). ברור אם כן שהסכנה בשני בעלי חיים אלו גדולה. הילדים שאלישע קילל נהרגו בידי דובים: "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" (מלכים ב', ב' כ"ד). קיימת הקבלה בין הדוב והאריה ובינם לבין הבהמות הגדולות ביותר שאותם טורפים אלו סכנו עד לאחרית הימים. "ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיהו, י"א ז').

הדובים היו מסוכנים במיוחד לאחר שאיבדו את גוריהם. ייתכן והמושג דוב שכול התפתח על רקע מנהג שהיה שכיח לאסוף גורי דובים לצורך אילופם. בעצתו של חושי הארכי לאבשלום נאמר: "אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גברים המה ומרי נפש המה כדב שכול בשדה" (שמואל ב', י"ז ח'). ובפסוקים נוספים: "אפגשם כדב שכול ואקרע סגור לבם" (הושע, י"ג ח'). "פגוש דב שכול באיש ואל כסיל באולתו" (משלי, י"ז י"ב).

הזיהוי של הדוב כבעל החיים הידוע לנו בשם זה איננו נתון לויכוח וספקות (שלא כברדלס). התאור של מבנה גופם בגמרא מתאים למוכר לנו: "ריש לקיש פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא: ארי נהם ודב שוקק מושל רשע על עם דל ... דב שוקק זה אחשורוש, דכתיב ביה וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב. ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב" (מגילה, י"א ע"א). מפרש רש"י: מסורבלין - מלובשין בבשר. הדוב אכן בעל פרווה שעירה מאד שאיננה קיימת באף אחד מהטורפים באיזורנו. הם מסורבלים ועבי בשר. את המימרא "אין להם מנוחה כדוב" ניתן לפרש על רקע סוג המזון אותו הם אוכלים. הדוב אוכל כל אך ניזון בעיקר מצמחים על חלקיהם השונים: פירות, פרחים, זרעים ואיברי אגירה. הם אוכלים פטריות וחרקים ופרטי מזון קטנים אחרים. סוג זה של מזון מחייב פעילות ממושכת לאורך היום על מנת לספק את כמות האנרגייה הדרושה לבעל חיים כה גדול. משקלו של הדוב הסורי מגיע ל – 150-250 ק"ג (משקל תת המין של אלסקה הוא 780 ק"ג). לשם השוואה הרי שמשקל אריה בוגר גדול במיוחד עשוי להגיע ל – 260 ק"ג.
 



דוב סורי:  צילם בגן חיות: אלי גרינברג

 

רשימת מקורות:

מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 59-61).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 164-166).
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר