טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ומעלה את הסקאין – ארבה המדבר
"תנו רבנן: יורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהן, ולהכניס את פירותיהן, ולעשות כל צרכיהן. דבר אחר: שמרוה את הארץ ומשקה עד תהום, שנאמר: תלמיה רוה נחת גדודה ברביבים תמגגנה צמחה תברך. דבר אחר: יורה שיורד בנחת ואינו יורד בזעף. או אינו יורה אלא שמשיר את הפירות, ומשטיף את הזרעים, ומשטיף את האילנות תלמוד לומר מלקוש, מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה. או אינו מלקוש אלא שמפיל את הבתים ומשבר את האילנות ומעלה את הסקאין תלמוד לומר יורה, מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה" (תענית, ו ע"א).
שם עברי: ארבה המדבר שם באנגלית: Desert locust שם מדעי: Schistocerca gregaria
נושא מרכזי: מהם הסקאין ומה הקשר בינם למלקוש?
לריכוז המאמרים שנכתבו על ארבה המדבר הקש/י כאן.
הערוך (ערך "סקא") פירש: "בריש גמרא דתעניות ומעלה סקאין פירוש מין ארבה. יירש הצלצל תרגום יחסניניה סקאה". באופן דומה אנו מוצאים גם בפירוש המיוחס לרש"י בסוגייתנו: "סקאי - מין ארבה, כדמתרגם הצלצל - סקאה, ומלקוש לשון ארבה, כמו והנה לקש אחר גזי המלך. פירוש זה מזהה קשר בין השם "מלקוש" ובין הארבה על פי הפסוק בעמוס (ז א'): "כּה הִרְאַנִי ה' אלוקים וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ". ייתכן ופירוש זה עשוי לשמש כראיה נוספת לכך שאין הוא של רש"י שהרי בעמוס פירש שהלקש הוא התבואה המאוחרת: "בתחלת עלות הלקש - לשון מלקוש שהתבואה עולה בקנה שלה. והנה לקש - היה צומח אחרי גיזי המלך אחר שגזזו תבואת המלך עד שלא עלתה בקנה היו גוזזין אותה שחת להאכיל לבהמות וכן ת"י דאיתגזיזת שיחתא דמלכא ולשון משנה היא קוצר לשחת ומאכיל לבהמה". על פי פירוש זה ראה עמוס בנבואתו את הארבה ("גבי") נוצר כאשר התבואה המאחרת לצמוח ("לקש") החלה לעלות. מכת ארבה זו קשה במיוחד משום שהארבה מכלה את כל התבואה של אותה שנה ולא מותיר אפילו את היבול האחרון.
בתרגומים הארמיים אנו מוצאים מחלוקת לגבי משמעות השם צלצל בפסוק "כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל" (דברים, כח מ"ב) ולמחלוקת זו יש השלכות לגבי השם "סקאה". על פי תרגום אונקלוס מתקבלת הקבלה בין הצלצל לארבה: "כל אילנך ואבא דארעך יחסנניה סקאה". באופן זה סבר רש"י בסוגייתנו וכך פירש גם בדברים (שם): "יירש הצלצל - יעשנו הארבה רש מן הפרי". על הקשר בין הארבה והשם "צלצל" כתב רבינו בחיי (שם):
"יירש הצלצל. לשון: להוריש גוים, וכן תרגומו יתרך. ורש"י ז"ל פירש מלשון רש, כלומר יעשנו רש מן הפרי. והצלצל מין ארבה, ונקרא צלצל על שם הרעש שעושים בבאם מקובצים, מלשון: בצלצלי תרועה. ותרגומו: סקאה, מלשון רז"ל: (ב"ק קטז ב) ונטלוה מסיקין, כלומר גזלנין, על שם שגוזלין הפירות ומכלין אותן".
רש"ר הירש (שם) פירש אף הוא שהצלצל הוא ארבה אלא שהציע מקור אחר לשם "צלצל":
"הצלצל: להקת הארבה, והוא קרוי כן על שם שהוא בא בהמון רב וצלו מכסה את עין הארץ, או משום שתצילינה האזנים השומעות את קולו. שני הדברים האלה נזכרים בתיאור להקת הארבה (יואל ב, ב וה). "צלל" - ראה פי' בראשית יט, ח)".
תרגום ירושלמי (דברים, שם) פירש את השם "צלצל" באופן שונה: "כָּל אִילָנֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן יֵירְתוּן מַסִיקַיָא". מסיקין הם גזלנים אך ייתכן וגם כוונתו לארבה הגוזל את הפירות מהעצים. על המסיקין אנו לומדים בגמרא (בבא קמא, קטז ע"ב): "אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני מסיקין לא משתבש, ומאן דתני מציקין לא משתבש; מאן דתני מציקין לא משתבש, דכתיב: במצור ובמצוק; ומאן דתני מסיקין לא משתבש, דכתיב: יירש הצלצל, ומתרגמינן: יחסניניה סקאה". גם אם ננסה לטעון שהארבה נקרא גם מסיקין הרי שר"ת בוודאי חולק על הסבר זה (באופן דומה פירש גם הרמב"ן בדברים):
"יחסנינה סקאה - פי' בקונ' ארבה כמו ומעלה את הסקאין דבתענית שהוא מין ארבה. ואין נראה לר"ת דלשון ירושה ואחסנתא משמע דאבני אדם איירי ונטלוה מסיקין נמי איירי בבני אדם. ונראה שהאויב קרי סקאה שעולין ומכסין את הארץ כדכתיב והנה כסה את עין הארץ ועל שם כך נקרא צלצל שמכסה כל הארץ כצל כמו הוי ארץ צלצל כנפים (ישעיה יח) ר"ת ונראה דירושה שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד" (תוספות, בבא קמא, שם).
פירוש שלישי מובא בדברי תרגום יונתן בדברים (שם): "כָּל אִילָנֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן יְשֵׁצֵי חֲלָנוּנָא". על פי פירוש "כתר יונתן" חלנונא הוא חילזון: "כל עציכם ופירות אדמתכם יכלה החילזון". קיימים מיני חלזונות הניזונים מעלים ועלולים לגרום נזק רב לצמחי חקלאות. פירוש נוסף מובא על ידי רבינו אליקים המזהה את הסקאין כ"מין תולעים". כמובן שאין הכרח לומר שהוא חולק על הסוברים שהכוונה לארבה משום שמיד עם הבקיעה, ולפני השרת המעטפת, נראים זחלי הארבה כ"תולעים".
הקשר בין המלקוש ו"עליית" הסקאין
התרבות הארבה ("מעלה את הסקאין") תלוייה בכמה גורמים סביבתיים. הגורמים החשובים הם מצאי המזון, קרקע לחה וטמפרטורות גבוהות. נקבת הארבה מטילה את ביציה בגומות שהיא חופרת בקרקע בעזרת ווים בקצה בטנה המתארכת כטלסקופ. ההטלה אפשרית רק אחרי עונת הגשמים משום שהבטן הרכה של הנקבה אינה יכולה לחדור לתוך קרקע קשה. המלקוש המרכך את הקרקע בסוף החורף תורם במיוחד להתרבות הארבה משום שקצב התפתחות השלבים הצעירים מהיר יותר בחום האביב והקיץ. כאשר התנאים נוחים במשך כמה שנים רצופות האוכלוסיה הולכת ומצטופפת דבר הגורם לשינויים פיסיולוגיים. הארבה עובר ממופע בודד המתרבה פעם אחת בשנה למופע חברתי המתרבה 4-6 פעמים בשנה. זחלי המופע החברתי כהים יותר מהמופע הבודד דבר המסייע להם לקלוט את קרינת השמש באופן יעיל יותר. טמפרטורת גופם עשוייה להיות גבוהה ב –80C מעל חום הגוף של זחלי המופע הבודד. הטמפרטורה הגבוהה הופכת אותם לפעילים מאד ומחישה את התפתחותם. הבדל נוסף בין המופעים הוא התנהגות הנדידה. כאשר המזון איננו מספיק מתחיל הארבה לנדוד כמחנה מאורגן.
על חשיבות המזון להתרבות הארבה כתב בעל "תפארת ישראל" בהסבר למשנה בברכות (פ"ו מ"ג). נאמר במשנה: "על דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל. על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל וכו'". מפרש "תפארת ישראל":
"הגובאי. חגבים ונראה לי דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו, דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ, לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס, אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ, וגובאי נמי, הרי על ידי רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים, להכי סלקא דעתך אמינא, דנמי מחשבו מהאי טעמא כגדולי ארץ, קמ"ל, חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ, על כל פנים לא עדיפי ממימי תותים ורמונים וקירשען שסחט מימן, דלא מקרי משקה, רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי, מברך עליהן שהכל, כל שכן הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה, וגובאי נמי אף על גב שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ".
 |
|
 |
|
תמונה 1. להקת ארבה המדבר צילם: חגי רענן |
|
תמונה 2. ארבה המדבר - חולות ניצנים צילם: חגי רענן |
 |
|
 |
|
תמונה 3. ארבה המדבר - פרט בוגר |
|
תמונה 4. ארבה המדבר צילם: Compton Tucker |
מקורות עיקריים:
ז. עמר, 'הארבה במסורת ישראל', הוצאת אוניברסיטת בר אילן, עמ' 124-128.
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 246).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 73-94).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
