סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

מאה תקיעות בראש השנה

ראש השנה לג ע"ב - לד ע"א

 

כולנו יודעים שאנחנו תוקעים מאה תקיעות בראש השנה, או אפילו מאה ואחת לפי הספרדים, אך מעט מאוד יכולים לעקוב אחרי כל ההתפתחות של ההלכה עד שהגענו למספר זה. בשיעור זה אנסה לעקוב אחרי מקורותינו עד שהגיעו למספר זה.

המלה שופר בכלל אינה מוזכרת בתורה בקשר לראש השנה. כל מה שכתוב בראש השנה הוא המלה 'תרועה'. המקור הראשון לכך הוא בפרשת אמור:
 

1. ויקרא פרק כג פסוקים כג - כה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה':

הפסוק השני שמדבר על תרועה בראש השנה הוא:
 

2. במדבר פרק כט פסוק א

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם

המלה שופר, כאמור, כלל אינה מוזכרת בהקשר זה. הקראים, לכן, בכלל לא תוקעים בשופר בראש השנה, אלא מתפללים בקול רם, ולכך הם קוראים 'תרועה', כמו הפסוק שאותו אנו מזכירים לפני תקיעת שופר:
 

3. תהלים פרק מז פסוק ב

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹקִים בְּקוֹל רִנָּה

ואולם, חז"ל למדו בגזירה שוה שהתרועה המדוברת פה היא בשופר, שהרי ישנו פסוק אחר שבו מופיעה מלה זו:
 

4. ויקרא פרק כה פסוקים ח - ט

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם:

וכך לומדת הגמרא שיש לאחד את התקיעות של יום הכיפורים ביובל ושל ראש השנה:
 

5. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לג, ב

תנו רבנן: מנין שבשופר? - תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר "בחדש השביעי", שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי - שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה? - תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה - תלמוד לומר תעבירו שופר. ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? - תלמוד לומר "בחדש השביעי", שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה - כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? - תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה", "שבתון זכרון תרועה", "יום תרועה יהיה לכם". ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? - תלמוד לומר 'שביעי' 'שביעי' לגזירה שוה. הא כיצד? שלש שהן תשע.

הגמרא מסבירה שאמנם יש פה לימוד כפול, כי ברגע שיש את ההיקש אין צורך לגזירה שוה, אבל כוונת התנא היא לומר שאפילו אם לא היתה הגזירה שוה, היינו יכולים ללמוד מההיקש. אבל עכשיו שיש גזירה שוה, אין צורך בהיקש.

למדנו, אם כן, שיש צורך בשלוש תרועות, שכל אחת מהן מוקפת בתקיעה לפניה ולאחריה. עד כאן הגענו לתשע תקיעות בלבד. אלא, שכאן מתעורר הספק המפורסם של ר' אבהו:
 

6. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לד עמוד א

אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. - מה נפשך? אי ילולי יליל - לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח - לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה! - מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. - מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה! - דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. - מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה! - דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה. - אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח - הא עבדיה, אי ילולי יליל - הא עבדיה! - מספקא ליה דלמא גנח ויליל. - אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח! - סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא - ברישא גנח והדר יליל.

שאלה גדולה שאלו הפרשנים, כיצד יתכן שר' אבהו הסתפק בשאלה זו: האם הוא לא שמע את התקיעות בשנה שעברה? האם לא היתה מסורת משנים עברו עד משה רבנו? עונה על כך רב האי גאון שאין זה באמת ספק, אלא חילוק מנהגים בהתאם לצורת הבכי של כל מקום. שתי הדעות, לפי זה, מודות שאפשר לעשות כל אחת מהאפשרויות הללו, וההבדל הוא רק במנהג הבכי של אותו מקום. וכך מביא הרא"ש בשמו:
 

7. רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן י

כתב רב האיי בתשובה. אל תחשבו כי נפלה בימי ר' אבהו ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת שלש יבבות ואחת אומרת שלש שברים וקאמר אביי בהא פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות. ומהם עושים יבבות כבדים שהן שברים. אלו ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות תרועה הן. והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה. והן התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה כשלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה כשלשה שברים. אלו משנתן כמנהגם ואלו משנתן כמנהגם. וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא שיהו מטעים אלו את אלו. אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה. וחכמים של הללו מודים הם כי שברים תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן. וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהא ביניהם דבר של הדיוטות נראה כחלוקה:

ואולם, בניגוד לדעת רב האי גאון, משמע שהרמב"ם מבין שזו באמת מחלוקת, ולכן יש לעשות תמיד תשר"ת תש"ת תר"ת מעיקר הדין:
 

8. רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה ב

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.

בכל מקרה, הצלחנו כבר להגיע לידי שלושים תקיעות בגלל הספק הזה. הדרך למאה עדיין רחוקה... פתח לדברים אלה אפשר לראות בדברי הגמרא הבאים:
 

9. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! - אלא: למה מריעין? - מריעין? רחמנא אמר זכרון תרועה! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן.

מהו הערבוב של השטן? מצינו כמה הסברים לעניין זה. ההסברים השונים תלויים בשאלה מה הוא השטן שאותו צריך לערבב. הגמרא אומרת כך:
 

10. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א

אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. הוא שטן, דכתיב: "ויצא השטן מאת פני ה'"; הוא יצר הרע, כתיב התם: "רק רע כל היום", וכתיב הכא: "רק אליו אל תשלח ידך". הוא מלאך המות, דכתיב: "אך את נפשו שמור", אלמא בדידיה קיימא.

ע"פ שלושת ההסברים האלה הסבירו את דברי הגמרא על ערבוב השטן:

יש שהסבירו שהכוונה לשטן שמשטין עלינו כשאנחנו עושים מצוות. מכיון שהוא רואה שאנחנו תוקעים בשופר הרבה מעבר למה שאנחנו מחוייבים, הוא אינו יכול להשטין עלינו שאנחנו לא אוהבים לקיים את המצוה. כך מסביר רש"י:

כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו.

לעומתו, יש שהסבירו שהכוונה ליצר הרע: שמיעת קול השופר מזכירה לנו את הצורך בתשובה, כפי שאומר הרמב"ם:
 

11. רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ד

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

פירוש שלישי מובא בתוספות בשם הערוך, והוא גורס כי הכוונה למלאך המוות:
 

12. תוספות ראש השנה טז, ב ד"ה כדי לערבב את השטן

כדי לערבב את השטן - פירש בערוך כדאיתא בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל. וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא.

יש לציין שבירושלמי שלפנינו ההסבר הזה איננו, וגם כל הראשונים שמצטטים את הערוך כותבים בשם הערוך שכתב בשם הירושלמי, ומשמע שגם לפניהם לא היה זאת בירושלמי.

ויש לשאול: אילו תקיעות נועדו לערבב את השטן? הראשונות או השניות? הטור כותב כך:
 

13. טור אורח חיים סימן תקפה

אמר רבי יצחק: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. פירוש: למה תוקעין מיושב קודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות? למה מקדימין לתקוע מיושב? כדי לערבב השטן פי' כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת תפלה. ויש מפרשים שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה

לפי ההסבר הזה, התקיעות הראשונות נועדו כדי שהשטן לא יקטרג עלינו בשעת התפילה. זהו כבר פירוש רביעי לשאלת ערבוב השטן – והכוונה, כמו בפירוש הראשון, לשטן המקטרג בעת עשיית מצוה, אלא שהמצוה שבה אנו חוששים מקטרוג אינה תקיעת שופר אלא תפילת מוסף. זו הסיבה שתוקעים קודם את התקיעות דמיושב, כי זה צריך להיות לפני התפילה. אך לפי ההסבר שהשטן הוא מלאך המוות שחושש מהיום הגדול יש לשאול מדוע מקדימים את התקיעות דמיושב שנועדו להבהיל את השטן, ולא עושים זאת אחרי התקיעות דמעומד? מסביר הר"ן כך:
 

14. רבינו נסים, דף ג, א בדפי הרי"ף ד"ה למה תוקעין

ונראה לי שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר, לפי שאילו היו מקדימין אותן אפשר שלא היו חוששים אח"כ לתקיעות שמיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד, ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותן שעל סדר הברכות.

ואולם, ישנה שיטה אחרת מכל מה שאמרנו, והיא שיטתו של הרז"ה (ר' זרחיה הלוי, חי לפני שמונה מאות שנה בספרד), שסובר שמה שאומרת הגמרא שתוקעין כשהן יושבים אינו עוסק כלל בתקיעות דמיושב, אלא במה שאנחנו קוראים תקיעות דמעומד, כי הציבור יכול לשבת, ומה שכתוב שתוקעין כשהם עומדים הכוונה כשהם עומדים לצאת מבית הכנסת:
 

15. המאור הקטן, ראש השנה דף יב, א בדפי הרי"ף

יש שמדקדקין בשמועה זו על הסדר שאנו נוהגין היום מה הן התקיעות שהן לערבב את השטן אם אותן שתוקעין מעומד הלא הם על סדר ברכות התפילה והן נראין כשל תורה... ואם אותם שתוקעין מיושב הם לערבב את השטן, היאך מתחילין בהן ומברכין עליהן? ונראה לן פירוש שמועה זו... התקיעות שתקעו כשהן יושבין - אלו התקיעות שתוקעין בסדר ברכות בתפילת שליח ציבור. ואע"פ שהן מעומד לשליח ציבור, אינן לשאר העם אלא מיושב. ותקיעה שמעומד היתה מנהג בידם שהיו תוקעין אותה כשהיו יוצאין מבית הכנסת.

מסביר הרב שילת (זכרון תרועה עמ' 624) שלפי ההסבר הזה כל מטרת התקיעות שאנחנו תוקעים מיושב לפני מוסף אינה בשביל לערבב את השטן. זו היא תקנה מאוחרת יותר שנועדה לצורך החולים והזקנים שלא יוכלו להישאר לכל אורך מוסף, ולכן הם שומעים ברכות ותקיעה באופן מרוכז והולכים לביתם.

סיכום ביניים:

המינימום שצריך לשמוע כדי לצאת ידי חובה מהספק של ר' אבהו הוא שלושים תקיעות. אותם יש לשמוע על סדר הברכות של תפילת מוסף.

השלושים שתוקעים לפני מוסף עם הברכות – יש שאמרו שהם כדי לערבב את השטן, ויש שאמרו שהם כדי שמי שצריך ללכת הביתה יצא ידי חובה.

מי שתוקע בתפילת לחש, יכול כבר להגיע לתשעים תקיעות. האשכנזים שלא נוהגים לתקוע בתפילת לחש (כנראה בגלל שזה גורם לבלבול כי לא כולם מסיימים את הברכות באותו זמן), דוחים את אותן שלושים תקיעות לאחרי התפילה. כך הגענו כבר לתשעים תקיעות. ומכאן ועד למאה תקיעות הדרך לא רחוקה.

הערוך (ר' נתן בן ר' יחיאל מרומא, חי בתקופת הגאונים לפני כתשע מאות שנה וכתב מילון תלמודי קדום שמצוטט הרבה בראשונים) כותב שאנו נוהגים לתקוע מאה תקיעות כנגד מאה הפעיות של אם סיסרא:
 

16. ספר הערוך, ערך ערב (א)

ומכאן אנו למדים דבעינן שלושים בעמידה כמו שלושים בישיבה. והני דמחמרי ועבדי שלושים כדיתבי ושלושים בלחש ושלושים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעתא אימיה דסיסרא, ואלו ועשרה אינון כשגומרים כל התפילה קל תקועייא דיחודאה מתבעי למהוי עשרה תשר"ת תש"ת תר"ת והן מאה.

יש לציין שהערוך מעיד שלא היה זה המנהג של כולם אלא של המחמירים בלבד. גם בשיבולי הלקט (ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, חי לפני שמונה מאות שנה באיטליה) הוא העיד שהמנהג לא היה לתקוע מאה תקיעות, ועל סדר הברכות לא תקעו את כל התשר"ת תש"ת תר"ת, שהרי כפי שראינו רב האי גאון כותב שלא היתה זו באמת מחלוקת:
 

17. ספר שבולי הלקט סדר ראש השנה סימן שא

ורבינו תם זצ"ל הנהיג לתקוע קשר"ק למלכיות קשר"ק לזכרונות קשר"ק לשופרות כי מתוך ההלכה נראה שצריך לתקוע בכל אחת מאלו השלש ברכות קשר"ק קש"ק קר"ק ואתקיעה דברכות קיימא לן תקנת ר' אבהו כי לפי המנהג מה מועיל כשתוקעין קש"ק לזכרונות קר"ק לשופרות הלא ממה נפשך אחת מהן אינה כלום דאי גנוחי גנח קר"ק אינה כלום ואי ילולי יליל קש"ק אינה כלום ואי גנח ויליל שניהם אינם כלום אבל כשתוקעין בכל פעם קשר"ק אז יוצאין ידי חובתן ולא מקרי עיכוב בהכי דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ולולא שלא רצה לשנות את המנהג כי אם בדבר מועט היה מצריך בכל פעם קשר"ק קש"ק קר"ק וגם רבינו ישעיה זצ"ל כתב מה שתוקעין קשר"ק למלכיות קש"ק לזכרונות קר"ק לשופרות כמה נראה לי מנהג זה רע שכשאתה תוקע למלכיות קשר"ק כאילו לא עשית כלום וכן קש"ק לזכרונות וכן קר"ק לשופרות ויותר טוב שלא לעשותן כלל אלא כיון [שאנו] עושין אותו כדי לשומען על סדר הברכות הנכון הוא לעשות קשר"ק קש"ק קר"ק למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות ואם מפני טורח הצבור כל הקרובה שאנו אומרין אין חוששין לטורח צבור ובשעה קלה של התקיעות חוששין...

היום כולנו נוהגים לשמוע מאה תקיעות כנגד מאה הפעיות של אם סיסרא. מה הקשר?

ראשית, הקשר הוא אטימולוגי. את המלים 'יום תרועה יהיה לכם' מתרגם אונקלוס:
 

18. אונקלוס במדבר פרק כט פסוק א

ובירחא שביעאה בחד לירחא מערע קדיש יהי לכון כל עבידת פולחן לא תעבדון יום יבבא יהי לכון

מכיון ש'יום תרועה' מתורגם ל'יום יבבה', חיפשו חז"ל מהיכן מוכרת המלה 'יבבה'. והנה, בכל התנ"ך השורש יבבה מופיע רק פעם אחת:
 

19. שופטים פרק ה פסוקים כח - ל

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו: חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל:

המפרשים מסבירים ששני הפסוקים הראשונים המצוטטים פה, יש בהם בדיוק מאה אותיות. זהו המקור לכך שאם סיסרא בכתה מאה בכיות, וכנגדם אנו תוקעים מאה תקיעות. ואמנם, מי שיבדוק אותי יגלה שבעצם יש כאן מאה ואחת אותיות! יש הטוענים שבגרסאות שונות של התנ"ך המלה 'תענינה' כתובה בלי יו"ד. אך הרב אליהו כי טוב הסביר שבאמת יש כאן מאה ואחת אותיות, והיא באמת בכתה מאה ואחת בכיות, אבל אחת מכל הבכיות הללו היתה בכיה אמיתית, וכל השאר היו בכיות של אכזריות:
 

20. ספר התודעה כרך א עמוד יח

ומה ענין מאה קולות של שופר לפעיית אֵם סיסרא? ולמה לא העמידו את המנין על מאה ואחת כמנין פעיותיה של זו?
אלא, שקול השופר בא לעורר רחמים על זרעו של יצחק שנעקד כאיל על גבי המזבח, וכל הפעיות שפעתה אם סיסרא פעיות של אכזריות היו, אכזריות אשר לא מצינו כמותה בכל העולם.
האֵם, בשעה שהיא מיבבת על צער בנה, הלא תדע רחם על אמהות אחרות כמותה שבוכות על מות בניהן. אבל היא, אֵם סיסרא, אינה כן, אלא כל תנחומיה "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר". סיסרא בנה עוסק כעת בריטוש שבויים מישראל ובניפוץ עוללים, וזאת נחמתה, ובכך היא מפיגה את צערה. יש לך אכזריות גדולה מזו? יבואו מאה קולות השופר של רחמים ויבטלו אותן הפעיות שכולן של אכזריות היו, חוץ מאחת מהן – זה צער האֵם על בנה שיש בו גם ממידת הרחמים אפילו אצל אכזרים. פעיה אחת זו של רחמים אין קול השופר בא לבטל.


הסבר אחר ששמעתי שמקשר בין אֵם סיסרא לשופר הוא שאברהם לא נרתע מלעקוד את יצחק למרות שידע את הצער הגדול שזה יגרום לשרה, כפי שאכן קרה, שהרי ע"פ המדרש מרוב צער מתה שרה. ובכדי להמחיש את גודל הכאב שיש לאם על מות בנה מדגימים זאת באם סיסרא. ואת כל הפעיות האלה כבש אברהם כדי לעשות את רצון הקב"ה, ובזכות זה אנחנו מבקשים ביום הדין שהקב"ה יסלח לכל חטאותינו.

יש לציין שהספרדים נוהגים לתקוע עוד תרועה גדולה בסוף התפילה. מקורה של התרועה הזו הוא בפירושו של הרז"ה בעניין עירבוב השטן, וכן בהשלמת התקיעות למספר מאה ואחת כגימטריא של המלאך מיכאל שמעלה את תפילותינו לקב"ה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר