סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"הא דידיה הא דרביה"

ראש השנה לד ע"ב


תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים. אמר רבי יוחנן: שמע
תשע תקיעות בתשע שעות ביום. יצא, תניא נמי הכי: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא, מתשעה בני אדם כאחד - [לא יצא], תקיעה מזה ותרועה מזה - יצא, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו.
ומי אמר רבי יוחנן הכי?
והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: בהלל ובמגילה, אם שהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש! -
לא קשיא; הא - דידיה, הא - דרביה. ודידיה לא?
והא רבי אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קרי קריאת שמע, כי מטא למבואות מטונפות אישתיק. בתר דחליף אמר ליה: מהו לגמור? - אמר לו: אם שהית כדי לגמור את כולה - חזור לראש! -
הכי קאמר ליה: לדידי - לא סבירא לי.
לדידך דסבירא לך, אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.

מבנה הסוגיה:

1.

תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים. אמר רבי יוחנן: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום. יצא,

רבי יוחנן סובר שאין צורך שיהיה רצף זמן בין ה"תשע תקיעות".

1.1

בפשטות משמע שדינו של רבי יוחנן לא קשור קשר ישיר להסבר המשנה.

2.

הגמרא מביאה הוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן:

תניא נמי הכי: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא, מתשעה בני אדם כאחד - [לא יצא], תקיעה מזה ותרועה מזה - יצא, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו.

2.1

הניסוח בברייתא זהה לחלוטין לדברי רבי יוחנן. כנראה שרבי יוחנן לא הכיר ברייתא זו [?] אבל מדוע הגמרא צריכה היתה להביא את דברי רבי יוחנן אם ידעה שיש ברייתא מפורשת.

אולי אפשר להעלות השערה [שלא מצאתי לה סימוכין] ["חידוש"]: רבי יוחנן הכיר ברייתא נוספת שחולקת על ברייתא זו, והוא זה שהביא את הברייתא שמובאת בגמרא, וכוונת רבי יוחנן לפסוק כמותה ובניגוד לברייתא האחרת [שלא מובאת בשום מקום].
דברים אלה מתאימים רק למקרים בהם הביטוי "תניא נמי הכי" מקדים ציטוט ברייתא שזהה בלשונה לחלוטין לדברי אמורא מסויים.
כאשר הברייתא איננה זהה בלשונה לחלוטין לדברי האמורא אלא רק ניתן לדייק ממנה דברים שמתאימים לדברי האמורא, הרי שמתאים יותר הפירוש ה"רגיל", שהגמרא "מצאה" ברייתא שניתן להוכיח ממנה כדברי האמורא!

3.

הגמרא מקשה על רבי יוחנן:

ומי אמר רבי יוחנן הכי?
והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: בהלל ובמגילה, אם שהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש! -

הגמרא מביאה דין שאמר רבי יוחנן משמו של רבי שמעון בן יהוצדק, שמשמע ממנו שאין להפסיק הפסק רב בקיום מצוה!

4.

תרוץ הגמרא:

לא קשיא; הא - דידיה, הא - דרביה.

בסוגייתנו מובאים דברי רבי יוחנן עצמו ואילו הדין המובא לגבי הלל ומגילה נאמר על ידי רבו של רבי יוחנן. וצריך להוסיף, שרבי יוחנן לא מסכים לדינו של רבו. ולפי זה יוצא שהביטוי "אמר רבי יוחנן משום..." משמעו שהוא עצמו לא סובר כמותו. ולא נראה שזה פירוש לכל מקום בש"ס שמוזכר ביטוי זה, אלא רק כשבא לתרץ סתירה בדברי האמורא!

הביטוי "הא דידיה הא דרביה" מופיע 14 פעמים בש"ס.

4.1

הליכות עולם שער שני פרק ב :

" לה. זימנין כשמקשה על תנא מדידיה אדידיה מתרץ הא דידיה הא דרביה כלומר חדא סברא דנפשיה וחדא סברא דרביה וליה לא סבירא ליה ["רב ותלמיד"] וזה תמצא בהרבה מקומות. ולפעמים מתרץ על כי האי קושיא תרי תנאי ואליבא דרבי פלוני כמו [תרי תנאי ואליבא דרבי מאיר] תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר בריש ברכות וכן בכוליה גמרא ורוצה לומר דחד אמר הכי אמר מר וחד אמר דלאו הכי אמר מר אלא הכי, וכמו שמצינו תרי תנאי ואליבא דר' פלוני כך מצינו תרי אמוראי ואליבא דפלוני כמו תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן ובהרבה מקומות. ואי לא דמסתפינא אמינא דכל כהאי גוונא לא משקר חד מינייהו אלא שמעו מרבן ומשכחת לה..."

ויש להסביר: בדרך כלל כשחכם אומר הלכה בשם רבו הרי שההנחה היא שהוא מסכים לדעתו ולא משמש רק כמוסר את דברי רבו. רק כאשר יש הכרח – כמו בסוגייתנו, שיש סתירה בדברי הרב-התלמיד – הרי שניתן ליישב שבמקור אחד כוונת החכם "רק" למסור את דברי רבו אבל הוא חולק עליו ולא סובר כמותו. וזו המשמעות של הביטוי "הא דידיה, הא דרביה".

ויש לבדוק עוד: האם ביטוי זה מופיע רק כשבמקור אחד נאמר במפורש "אמר רב... אמר רב..." או "אמר רב... משמיה דרב..." או אפילו אם בשני המקורות מובא רק שם החכם עצמו בלבד, ובלי שם רבו, האם גם אז כשיש סתירה בין שני המקורות ניתן לתרץ על ידי האפשרות של "הא דידיה הא דרביה".
בפשטות נראה שברוב המכריע של המקרים כאשר הגמרא אומרת "הא דידיה הא דרביה" מדובר כשאותו חכם אמר את אחת מאמרותיו במפורש בשם חכם קדום אחר.

4.2

ויש להוסיף:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל ריד:

הא דידיה הא דרביה, קאמר בדוכתי טובא בגמרא ואע"ג דקרי ליה רביה לא היה תלמידו ולא הכירו ומשום דקאמר אותה המימרא משמיה משום הכי קאמר ליה רביה
ולמדתי כן ממה שמצאתי בחולין [דף] קי"ג דקאמר הא דידיה הא דרביה על שמואל שאמר מימרא משום ר"א וע"כ שמואל לא הכיר את ר' אליעזר מימיו דר"א היה בחורבן מתלמידי ריב"ז ושמואל היה בדורות האחרונים בסוף ימיו דרבי וכמ"ש שם רש"י בענין אחר ואפ"ה קרי ליה לר"א רביה דשמואל מן הטעם שכתבתי
ועוד למדתי כן ממאי דקאמר בפרק יש נוחלין [דף] קט"ז א' הא דידיה הא דרביה על מימרא שאמר ר' יוחנן משום רשב"י וידוע כי רשב"י לא היה רבו של ר"י ואף גם זאת לא הכירו כי אפילו בזמן רבו תלמיד רשב"י היה ר"י קטן כמבואר בספר יוחסין בדבור שקודם אלפא ביתא של תנאים
וכן משמע עוד בפרק המניח [דף] ל' א' דקאמר הא דידיה הא דרביה על מימרא שאמר ר"א משום ר' ישמעאל וידוע שר"א לא ראה את רבי ישמעאל ולא הכירו אלא ודאי מפני שאמרה משמו הוי טעמא דקרי ליה רביה כאמור:

הוא מסביר שהביטוי "רביה" אינו מתייחס תמיד באמת לרבו ממש, אלא מדובר בחכם מאוחר ש"רק" אומר משמו של החכם המוקדם - תנא או אמורא [והוא שמע מאחרים שכך אמר אותו חכם קדום].

4.3


ויש להעיר: מוכח מסוגייתנו שרבי שמעון בן יהוצדק היה רבו של רבי יוחנן מפני שהגמרא מנסחת "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק" ועל כך היא אומרת "הא דרביה". אבל לפי רוב ספרי הכללים משמעות הביטוי "אמר רב... משום רב..." הכוונה היא שלא חיו באותו דור ולא יתכן שהיה רבו ממש,

תוספות מסכת עבודה זרה דף נט עמוד א:

דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק - הכא משמע שהיה רבו
וכן משמע נמי בכמה דוכתי שאמר שמועות משמו

מוכח מתוס' אחת מהשתיים: או שהוא סובר שהביטוי "משום" זהה לביטוי "אמר רב.. אמר רב.." – תלמיד בשם רבו ממש, או שתוס' סובר שהביטוי "אמר רב... משום רב..." משמיענו שמדובר בתלמיד שאומר שמועה שהוא שמע מרבו "הרוחני"- "ההיסטורי".

ולפי דברי ה"יד מלאכי" לעיל בסעיף 4.2 משמע שבאמת לא בהכרח רבי שמעון בן יהוצדק היה רבו של רבי יוחנן ובכל זאת מתאים הניסוח "הא דרביה".

מובא בראשונים שהיו שני חכמים בשם "רבי שמעון בן יהוצדק" ואחד מהם היה רבו של רבי יוחנן.

5.

הגמרא מקשה שוב על רבי יוחנן מדברי עצמו:

ודידיה לא? והא רבי אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קרי קריאת שמע, כי מטא למבואות מטונפות אישתיק. בתר דחליף אמר ליה: מהו לגמור? - אמר לו: אם שהית כדי לגמור את כולה - חזור לראש! -

משמע מדברי רבי יוחנן לתלמידו - רבי אבהו - שהוא סובר שאין להפסיק הפסק גדול בקיום מצוה.

6.

מיישבת הגמרא:

הכי קאמר ליה: לדידי - לא סבירא לי.
לדידך דסבירא לך, אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.

רבי יוחנן באמת סובר שהשוהה באמצע מצוה אינו צריך לחזור לראש אפילו אם שהה שהות מרובה, אבל לשיטת רבי אבהו שצריך לחזור הרי שהשהיה שמחייבת בחזרה היא כזאת שיש בה כדי לגמור את כל המצוה.

7.

מבחינת יחסי רב ותלמיד המסקנות מהסוגיה הן:

א. חכם שאומר בשם חכם אחר גם אם הוא תלמיד שאומר בשם רבו יתכן שהוא - התלמיד - לא סובר כרבו.

ב. כשחכם אומר הלכה לחברו יתכן שהוא אומר אותה רק כתגובה לשיטת חברו אבל הוא עצמו אינו סובר כך. זה מתאים בעיקר - כבסוגייתנו - שההלכה של רבי יוחנן נאמרה כתגובה לשאלת תלמידו - רבי אבהו!
לעניין זה ראה תוספות הרא"ש מסכת ראש השנה דף לד עמוד ב:

והקשה ה"ר שמשון מקוצי דאין זה דרך שישיב הרב לתלמיד לפי מה שסובר התלמיד כיון שהוא מסופק ושאל ממנו,

כלומר, מסוגייתנו נלמד שהרב - רבי יוחנן - עונה לתלמידו - רבי אבהו - לפי דברי [הלכת] התלמיד, ועל זה מקשה תוס' הרא"ש לעיל.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר