הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי יוחנן בן זכאי הכיר את רבי יהודה?
ראש השנה ל ע"א-ע"ב
משנה. בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.
גמרא. ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא +ירמיהו ל+ כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה, מכלל דבעיא דרישה.
ושיהא יום הנף כולו אסור. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח - עכשיו נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר - האיר מזרח התיר, השתא דאיכא עומר - עומר מתיר. - דמיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר - הרי האיר מזרח התיר. אלא דאיבני בחמיסר - מחצות היום ולהלן לשתרי, דהא תנן: הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו! - לא נצרכא, דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה. אי נמי - דאיבני בליליא. (אמר) רב נחמן בר יצחק +מסורת הש"ס: [אמר]+: רבן יוחנן בן זכאי:
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ל עמוד ב
בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר +ויקרא כג+ עד עצם היום הזה, עד עצמו של יום. וקסבר: עד - ועד בכלל. ומי סבר לה כוותיה? והא מפליג פליג עליה, דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, [דכתיב, עד עצם היום הזה]! - התם רבי יהודה הוא דקא טעי: איהו סבר: רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, ולא היא: מדאורייתא קאמר. - והא התקין קתני! - מאי התקין - דרש והתקין.
דברים שכתבנו על הסוגיה המקבילה במסכת סוכה דף מא
בגמרא:
משנה. בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור.
גמרא. מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא +ירמיהו ל+ כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה, דרש אין לה - מכלל דבעיא דרישה.
ושיהא יום הנף. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח - השתא נמי ניכול. ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש - האיר מזרח התיר, השתא דאיכא בית המקדש - עומר מתיר. - דאיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר - הרי התיר האיר מזרח, אלא דאיבני בחמיסר - מחצות היום ולהלן תשתרי, דהא תנן: הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו! - לא צריכא, דאיבני בליליא. אי נמי, סמוך לשקיעת החמה.
(אמר) רב נחמן בר יצחק אמר: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר: מן התורה הוא אסור, דכתיב +ויקרא כג+
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מא עמוד ב
עד עצם היום הזה - עד עיצומו של יום וקסבר: עד - ועד בכלל. -
ומי סבר ליה כוותיה? והא מפליג פליג עליה, (דתניא) +מסורת הש"ס: [דתנן]+: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר לו רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב עד עצם היום הזה - עד עיצומו של יום! - רבי יהודה הוא דקא טעי. הוא סבר: מדרבנן קאמר, ולא היא - מדאורייתא קאמר. - והא התקין קאמר! - מאי התקין - דרש והתקין.
1.
ממסקנת סוגייתנו משמע שרבן יוחנן בן זכאי סובר כרבי יהודה במשנה במסכת מנחות.
2.
בקשר לסוגייתנו כתבנו על מסכת מנחות דף סח:
בגמרא:
מתני'. משקרב העומר - הותר חדש מיד. הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בהמ"ק, התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ עד עצם היום הזה. מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן? מפני שהן יודעין שאין ב"ד מתעצלין בו.
א"ר יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב: עד עצם היום הזה! רבי יהודה הוא דקא טעי, הוא סבר: רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, ולא היא, מדאורייתא קאמר. והא התקין קתני! מאי התקין? דרש והתקין. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דרבנן, ולספיקא לא חיישינן. ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דאורייתא, ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, וכי תקין ליום הנף, לספיקא לא תקין. אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר, דסבר לה כר' יהודה, וחייש לספיקא.
3.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב:
החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית,
אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות,
ובזמן שאין בית המקדש כל היום א כולו אסור מן התורה, ובזמן הזה במקומות שעושין ב שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים.
מעניין שהרמב"ם פוסק במפורש גם מה היה בזמן בית המקדש וגם את הדין בזמן שאין בית המקדש קיים.
הרמב"ם פוסק שבזמן שאין בית המקדש קיים כל יום טז בניסן אסור מן התורה. משמע שפוסק כרבי יהודה במשנה.
4.
בסוף הסוגיה משמע שרבינא פוסק כרבי יהודה, ובדרך כלל הלכה כרבינא בגלל שהוא "בתראי".
5.
וכך אומר ה"כסף משנה", הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב :
ומ"ש ובזמן שאין ב"ה כל היום כולו אסור. משנה וגמרא שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא.
6.
בכל אופן יש להעיר, שבדרך כלל הלכה כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה [במשנה].
7.
ויש להעיר הערה חשובה. במשנתנו לא מוזכרים "חכמים", אלא "תנא קמא". הסיבה היא, שרבי יהודה הנשיא ש"סתם" את הדעה הראשונה במשנה, רצה לומר שדעה זו היא דעת רבי מאיר [על פי הכלל "סתם משנה – רבי מאיר"] או ש"סתם" את המשנה כדי לתת לה תוקף של רבים. למעשה, הרבים במשנה אלה החכמים, בית דינו של רבי יהודה הנשיא ש"סתמו" את דעת "תנא קמא".
8.
בפשטות משמע מתוס' מסכת ביצה דף ב, ש"סתם משנה" נחשב כרבים. וכן בתוס' במסכת יבמות דף מב. יש "סתם משנה" "רגיל" - ואז הלכה כמותה. ויש "סתם משנה" - דעה סתומה במשנה לפני הצגת הדעה החולקת [תנא קמא ומחלוקת בצידו] ואז החלק ה"סתם" אמנם לא מוחלט שהלכה כמותו אלא "רק" יש לו תוקף של רבים. ובמקום שצריך להכריע על פי הכלל של "יחיד ורבים – הלכה כרבים", הרי שהלכה תהיה כאותו "סתם"
9.
וראה ב"דברי סופרים", כרך ב, ערך "סתם משנה", שמוכיח ש"סתם" תנא קמא עם רבי יוסי או רבי יהודה בעל פלוגתיה דרבי מאיר, נקרא "סתם משנה - רבי מאיר", וצריך להוסיף לפי זה, שאמנם נחשב כרבי מאיר אבל בזה שכתוב ב"סתם" רבי יהודה הנשיא מכריע כמותו.
10.
בסוגייתנו רבינא הכריע שהלכה כיחיד, כרבי יהודה. אבל באמת מדוע הכריע כך בניגוד לדעת רבים?
אלא, בא ללמדנו עיקרון יסודי בתלמוד [חידוש]: אמורא מאוחר יכול להכריע [יש לו סמכות] במחלוקות חכמים שקדמו לו על פי סברתו - גם במחלוקות שיש לגביהם כללי פסיקה והכרעה.
10.1
ואולי לרבינא כעורך הגמרא יש סמכות מיוחדת.
11.
ולפי הסוגייה במסכת סוכה דף מא מובן מדוע הלכה כרבי יהודה במסכת מנחות, שהרי מסקנת סוגייתנו שגם רבן יוחנן בן זכאי סובר כמוהו.
12.
ובהקשר זה נעיר על משפט אחד בסוגייתנו:
(אמר) רב נחמן בר יצחק אמר: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר: מן התורה הוא אסור, דכתיב...
מעירים הפרשנים כיצד רבן יוחנן בן זכאי פסק כשיטת רבי יהודה שחי הרבה אחריו [סדר הדורות: רבן יוחנן בן זכאי>> רבי אליעזר>> רבי עקיבא>> רבי יהודה]
13.
גם רש"י מתייחס לזה:
רש"י מסכת סוכה דף מא עמוד א:
בשיטת ר' יהודה - אותה שיטה שהיה ר' יהודה, שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו, דרש גם הוא בימיו.
אומר רש"י, שבאמת שיטתו של רבי יהודה נאמרה כבר בימי רבן יוחנן. הסבר מסוג זה מתאים למעשה גם לכל מקרה אחר בש"ס שנראה מהגמרא כאילו חכם מוקדם מתייחס לדין שנאמר על ידי חכם מאוחר [בסוגייתנו - תנא מוקדם מתייחס לדברים שאמר תנא מאוחר יותר], אלא - כפי שהגמרא אומרת בהמשך - רבי יהודה חשב שרבן גמליאל חולק עליו ולא סובר כמותו
13.1
וכך אומר רש"י גם בעמוד הבא:
רש"י מסכת סוכה דף מא עמוד ב:
והא מיפלג פליג - ר' יהודה עליה, שמצינו שתמה ר' יהודה בדורו [רש"י כאן מתייחס לדבריו הקודמים שכמובן רבן יוחנן בן זכאי ורבי יהודה לא דברו זה עם זה] על תקנת רבן יוחנן בן זכאי, למה תלה הדבר בעצמו, דמשמע לעשות סייג בא, והלא מן התורה הוא אסור.
13.2
נראה שדווקא לגבי רבן יוחנן בן זכאי מתאימים הדברים כפי שהגמרא אמרה לעיל במסכת סוכה דף כח, שרבן יוחנן בן זכאי ידע את כל הוויות אביי ורבא.
13.3
ויש להעיר:
לכאורה ניתן להסביר את הביטוי בגמרא: "רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה" באופן פשוט, שהנימוק לדינו של רבן גמליאל הוא כפי שרבי יהודה הסביר אותו... אבל אי אפשר להסביר כך, שהרי הגמרא מביאה שרבי יהודה התווכח עם דינו של רבן יוחנן בן זכאי.
14.
דברי רב נחמן בר יצחק בפשטות באים לחלוק על ההסבר הקודם בגמרא, ולכן יש שמשנים את הגירסא ל"רב נחמן בר יצחק אמר" להדגיש שבא לחלוק, ראה "מתיבתא", הערה ל, ומביא את דברי המהרש"א:
14.1
מהרש"א חידושי הלכות מסכת סוכה דף מא עמוד א:
גמ' אמר רב נחמן בר יצחק רבי יוחנן בן זכאי בשיטת כו' מהרש"ל הגיה רב נחמן ב"י אמר ר"י בשיטת כו' עכ"ל והיינו משום דמשמע ליה דלרב נחמן ב"י לא קאי האי טעמא דקאמר אמתני' משום דמהרה יבנה בהמ"ק אלא דמן התורה אסור אבל קשה למחוק כל הנוסחאות בסוגיין ובפ"ג דר"ה שוות דגרסינן אמר רב נחמן ב"י כו' והנראה דלרב נחמן ב"י נמי ע"כ למאי דקטעי רבי יהודה למימר דמדרבנן קאמר ע"כ דקאי האי טעמא דשמא יבנה בהמ"ק אלא לפום קושטא דמלתא קאמר רב נחמן דמצינן למימר שפיר דריב"ז נמי מן התורה אית ליה משום קושיא אחרת דפריך במנחות פרק ר"י ומשום מצוה ליקום וליגזור קאמר רב נחמן ב"י הכי ומיהו התוס' כתבו שם דהכא משום קושיא דלעיל קאמר רב נחמן בר יצחק הכי ומצינן למימר השתא כיון דאקושיא דהתם שפיר קאמר אמר רנב"י סרכיה דהתם נקט הכא ובפ"ג דר"ה למימר נמי הכי אר"נ כו' ודו"ק:
מבלי להאריך בהסבר ניתן לומר, שיוצא מדבריו שהוא מסתייג מהעניין שפרשנים משנים גירסאות, ואולי - כפי שהוא עצמו מדגיש - דווקא כשמדובר באותו ניסוח בשתי סוגיות בש"ס.
15.
ובקטע:
ומי סבר ליה כוותיה? והא מפליג פליג עליה, (דתניא) +מסורת הש"ס: [דתנן]+: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר לו רבי יהודה:
יש שמוחקים את המילה "לו", שהרי לא שייך לומר, שרבי יהודה אמר בפני רבן יוחנן בן זכאי. ראה "מתיבתא", הערה ד. ושוב אנחנו רואים שפרשנים [אולי אפילו רש"י עצמו] משנים גירסאות מכח סברא.
15.1
ובאמת יש מי שאומר שבכל הש"ס אין להוכיח בהכרח מהביטוי "אמר לו" שמדובר באמת בשני חכמים מאותו דור בדווקא, אלא כאילו הגמרא מכניסה מילים בפיהם!
16.
ובסוגיה המקבילה במסכת ראש השנה דף ל אומר רש"י:
רש"י מסכת ראש השנה דף ל עמוד ב:
אמר רבי יהודה - גרסינן, ולא גרסינן אמר לו רבי יהודה - שהרי לא ראהו מימיו,
אבל תמה בדורו על תקנת רבן יוחנן בן זכאי, ואמר: מה חידוש חידש ר' יוחנן בן זכאי, והלא מן התורה אסור.
כלומר, אי אפשר לפרש את הביטוי "אמר לו" כאילו נאמר "היה אומר לו רבי יהודה..."
