היכא דמטו שלוחי
ראש השנה כא ע"א
"מכריז רבי יוחנן: כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי - ליעבדו תרי יומי".
אמרו במסכת ביצה דף ד ע"ב: "והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? - משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי".
כלומר שקביעת הלוח אינה גורמת לביטול יום טוב שני של גלויות.
ודברי שמואל במסכת ראש השנה דף כ ע"ב: "יכילנא לתקוני לכולה גולה", אין כוונתו שבקביעת החשבון יבטל יום שני של גלויות, אלא כרש"י שלא יזדקקו לעדים וכרבינו חננאל שכבר מעתה יחשב את מועדי כל העיבורים.
מהם המקומות שבהם נוהגים בהם ב' ימים?
הגמרא ורבי יוחנן לא קבעו גבולות "עד היכן" בשמות של מקומות, כמו שקבעו בגמרא בענינים אחרים (במסכתות כתובות דף נד ע"א; גיטין דף ו ע"א ודף ז ע"ב; קידושין דף עא ע"ב). אלא קבעו כלל: "היכא דמטו שלוחי". כל מקום שמגיעים אליו באותו זמן אנשי ארץ ישראל היכולים להעיד. ומקום שבתחילה לא הגיעו אליו שלוחים ועשו יומיים, ואחר כך החלו שלוחים להגיע, פשוט שחזר לנהוג יום אחד.
ולא מדובר בהילוך רגלי בלבד, שכן גם בזמן הגמרא מצינו במסכת שבת דף קח ע"א ברב שהגיע לבבל בספינה.
ולא מדובר רק בשלוחים שנשלחו במיוחד על ידי בית הדין, שכן לוי הוזמן להעיד (מסכת ראש השנה דף כא ע"א) אף שלא ירד לבבל לשם כך אלא מטעם דברי רב: (מסכת שבת דף נט ע"ב) "לא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה". וכן עולא שהעיד (מסכת ראש השנה דף כב ע"ב) היה מנחותי ימא שהיו מוסרים מתורת ארץ ישראל לחכמי בבל.
ולכאורה משמע מדברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק ה שגבול הגולה לאחר שנקבע הלוח תלוי במציאות שהיתה כשהיו השלוחים מגיעים. אבל מדקדוק דבריו עולה שלא כתב כך אלא לקולא. הרמב"ם עוסק במציאות שזמן הגעת השלוחים אינו שונה מבזמן שהיו קובעין על פי הראייה, שהרי על פי המהלך בזמן הזה קבע את המרחק שיכלו השלוחים להגיע. לשונו בסעיף יא: "כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלם מהלך עשרה ימים או פחות", בתחילה כתב 'שיש' בלשון הווה, ואחר כך עסק בשליחים, כלומר שבין בזמן הזה ובין בזמן השליחים כך המהלך לשם. בהמשך עוסק הרמב"ם במקומות הקרובים יותר לארץ, שאליהם יכולים היו השלוחים להגיע, אלא שלא היו מגיעים לכל המקומות. וכלל דבריו שאף שאחר קביעת הלוח פסקו השלוחים להגיע משום שפסק הצורך בהם, אין להחמיר יותר ממה שנהגו בזמן השלוחים, כי האיסור בזמן הזה הוא רק מטעם "הזהרו במנהג אבותיכם".
ואין לפרש שמקום שלא הגיעו אליו שלוחים נקבע שם לעולם מנהג יומיים גם אם יהיו מצויים שם באים מארץ ישראל, שהרי מלכתחילה לא נקבע אלא על תנאי כל עוד אין שלוחים מגיעים. ואין לומר שגם אם מגיעים עתה שלוחים עדין קיים הטעם "זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי" – וזמנין יתבטלו השלוחים ואתי לאקלקולי. כי אם כך יש לגזור גם במקום שהגיעו שלוחים שמא ייפסקו. אלא שאין חשש כי לכשיפסקו השלוחים ינהגו יומיים, שכך נקבע מלכתחילה המנהג – לנהוג יומיים כאשר לא מצויים שלוחים.
עוד כתב הרמב"ם שעושים יום אחד בכל ארץ ישראל חוץ מעיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל. משמע שעיר שנתחדשה במקום בקעה ובמקום יערות אינה כעיר שנתחדשה במדבר, ורק המדבר אינו נחשב לחלק מארץ ישראל, כלומר חבל הארץ שדרים שם ישראל. ונראה שנלמד ממסקנת הגמרא במסכת גיטין דף ד ע"ב שבכל ארץ ישראל מישכח שכיחי, לכן נחשב למקום שהגיעו שלוחים לאותה מדינה. ודוקא על חוץ לארץ ישראל אמרו במסכת יבמות דף קטו ע"א "המדינה הזו משובשת בגייסות".
