סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 879
 

"ואילו טל לא מיעצר"

תענית ט ע"א

תוס' בד"ה "עשר תעשר" מצטטים מדברי הספרי: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך שר היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית, ופרקמטיא, וכל שאר רווחים מניין, ת"ל את כל תבואת זרעך, דהוי מצי למימר את תבואתך, מאי תבואת זרעך, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרוויח בו". זהו חובת מעשר כספים הנוהגת גם בזה"ז, ויש הסבורים שחובת מעשר זו מדאורייתא, וכפי שמשתמע מהמשך דברי התוס'.

תוס' מסיים את דבריו בביאור מעניין בדברי הפסוק מפי ר' נתן האופניא"ל: עשר תעשר את כל תבואת זרעך, חייב אתה לתת מעשר מן התבואה, שאל"כ היוצא השדה (הגוי) שנקרא יוצא השדה, יטול ממך את כל תבואת השנה.

על הדין של מעשר כספים נכתבו דברים רבים, שהרי דין זה נוהג הלכה למעשה בזמנינו, נעמוד על שני עניינים בנוגע למעשר כספים. האחרונים מאריכים לפלפל בחיוב מעשר כספים, האם חיוב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, או אפי' לא מדרבנן, ואינו אלא מנהג בעלמא, ברור, שמנהג חשוב הוא וראוי לכל יר"ש לנהוג כך, אבל השאלה היא: אם זה רק מנהג, או שיש כאן חובה.

הב"ח בחיבורו על טור יור"ד בסי' של"א כתב בקצרה: מה שאדם מעשר ממה שמרוויח במשא ומתן בכספים ובשאר רווחים, אינו חייב בה לא מהתורה ולא מדרבנן, והילפותא שהביא תוס' בתענית אינו אלא אסמכתא בעלמא. על סמך דברי הב"ח ועוד כמה מהאחרונים, מסכם החת"ס בתשובותיו בחלק יו"ד סי' רל"א: מעשר כספים אינו חייב ממש, ולכן יש מפרישים ויש שאינם מפרישים. הט"ז חתנו של הב"ח בחיבורו על שו"ע יו"ד שם בסי' של"א ס"ק ל"ב כותב על דברי חמיו, מורי חמי הב"ח כתב שם: שהמעשר של ממון שלנו אינו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן. ותמהני: שהרי בריש סי' רנ"ט מבואר: שחיוב גמור הוא, וכן הובא בב"י בשם הירושלמי. המהרי"ל גדול חכמי אשכנז ומייסד מנהגי אשכנז בתשובותיו שו"ת מהרי"ל בסי' נ"ד כתב כדברי הט"ז: מעשר כספים בזה"ז מדרבנן. היחידי שמחייב מעשר כספים מדאורייתא הוא הגאון החיד"א בחיבורו ברכ"י, ועל סמך דברי התוס' אצלינו בתענית ודברי הספר חסידים בסי' קמ"ד שם נאמר על הפסוק במלאכי: "הביאו את כל המעשר מבית האוצר ובחנוני נא בזאת", גדול הפרשת מעשר שאמר הקב"ה בחנוני מכל דברים אחרים שאסור לנסותו, שנאמר: "לא תנסו את ה' אלוקיכם", ואותו מעשר הוא המעשר אותו נותנים לעניים מכל אשר יניח האדם, ואוי להם המעכבים מעשרותיהם כי לבסוף לא ישאר בידם כי אם המעשר, ע"כ דברי הספר חסידים. עליו כותב החיד"א: דרבינו מפרש קראי על מעשר כספים, ותימה על הרב הב"ח שכתב שמעשר כספים אפי' מדרבנן ליתא. הרי לנו 3 שיטות בעניין. שיטת הספר חסידים: מעשר כספים בזה"ז דאורייתא, וכן משמע מלש' התוס' אצלנו. שיטת המהרי"ל והט"ז: שאינו אלא מדרבנן. ושיטת הב"ח וכך הסכימו רוב האחרונים: שאף מדרבנן אין חיוב ואינו אלא מנהג .

הערה מעניינת בנושא מעשר כספים נמצאת בחיבורו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א בדרך אמונה על הלכות מתנות עניים להרמב"ם פ"ז הלכה ה' בבה"ל ד"ה "ואחד מעשרה", הגאון מדבר שם לפי אותם שיטות אחרונים שחיוב מעשר כספים הוא חיוב גמור, לא מבעיא לדעות שהחיוב הוא דאורייתא, אלא לשאר הדעות שהחיוב הוא מדרבנן, מ"מ יש כאן חיוב גמור, ויש להקפיד בחיוב זה. מעתה רוצה הגר"ח קנייבסקי שליט"א לחדש חידוש גדול, "ולכאורה נראה שהמוצא ממון שע"פ דין אינו צריך להחזירו ורוצה להחזיר לפנים משורת הדין חייב להפריש מעשר קודם ההשבה". מדובר באדם שמצא סכום כסף הגון באופן שע"פ דין אינו חייב להשיב, משום שסתם מעות הבעלים מתיאשים, משום שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, וכיון שהבעלים התיאשו שוב מן הדין אין צורך להשיב את האבידה, למרות שנמצאו בעליה, אבל מדובר באופן שהמוצא רוצה בכל זאת להשיב את האבידה לפנים משורת הדין.

ועתה יש לעיין: האם צריך אותו מוצא להפריש מעשר מאותה אבידה קודם שישיבנה לבעליה, שכיון שמעיקר הדין ממון האבידה הופך להיות לממונו של המוצא ואין עליו חיוב השבה, הרי זה ככל אדם שמצא אבידה שעליו לעשר מן הריווח אותו הרויחה לו האבידה, ואם היה אותו מוצא משאיר את הכסף לעצמו, ברור שיהיה עליו להפריש מעשר מן הכסף וליתנו לצדקה, עכשיו כאשר אותו מוצא רוצה להתנהג לפנים משורת הדין, ולהחזיר את הכסף לכאורה יש עליו חיוב גמור להפריש מעשר מן הכסף קודם השבתו לבעליו, ובשלמא אם בעל האבידה הוא עני, יכול המוצא להשיב את כל האבידה לבעליה, ואפי' אם המוצא חייב לתת מעשר כספים לעניים, הרי הוא מקיים את נתינת המעשר בכך שמשיב את כל האבידה, אבל אם בעל האבידה עשיר ואין המוצא יכול לקיים מצות נתינת מעשר כספים כאשר הוא נותן את המעשר לבעל האבידה העשיר, יאלץ המוצא להפריש מן האבידה מעשר כספים, ורק אז לתת את שאר הכסף לבעל האבידה, שהרי לא יתכן שהמוצא יקיים מצות השבת אבידה לפנים משורת הדין, ובכך יבטל את הדין של מעשר כספים.

הגר"ח קנייבסקי מוסיף להביא ראיה לחידושו הגדול וכך הוא כותב: "וראיה לדבר, מאברהם אבינו ע"ה שהחזיר הרכוש למלך סדום, ומ"מ נתן מעשר קודם, והרי גם שם היה עליו מצוה להחזיר שלא יאמר אני העשרתי את אברהם ויהיה חילול השם, כמו שכתב רש"י, ועדיין צ"ע". כוונתו להוכיח מהנהגתו של אברהם אבינו עליו נאמר: שבמלחמת ארבעת המלכים כאשר מלך סדום רצה לתת לאברהם אבינו את השלל, עמד אברהם אבינו ועישר, כפי שנאמר: "ויתן לו מעשר מכל", וע"כ נאמר בפרקי דרבי אליעזר בפרק כ"ז - ר' יהושע בן קרחה אומר: אברהם התחיל ראשון לעשר בעולם, לקח כל מעשר סדום ועמורה וכל מעשר לוט בן אחיו ונתן לשם בן נח שנאמר: "ויתן לו מעשר מכל", הרי שלמרות שנאמר בתורה "ויאמר מלך סדום אל אברהם תן לי הנפש והרכוש קח לך", אברהם אבינו ענה לו "ויאמר אברהם הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך ולא תאמר אנכי העשרתי את אברהם".

הרי שתוכניתו של אברהם אבינו היתה להשיב את כל הרכוש, ואעפ"כ קודם שהשיב את כל הכסף למלך סדום נתן מעשר מן הכסף למלכי צדק מלך שלם, שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לקל עליון ויתן לו מעשר מכל", הרי שכיון שכל נתינת הכסף למלך סדום לא היתה אלא לפנים משורת הדין נאלץ אברהם אבינו לעשר את הכסף כדי לקיים מצות מעשר כספים קודם שהשיב את הכסף למלך סדום.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)