יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת
ראש השנה כא ע"ב
"(קהלת יב, י) בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ - בקש קהלת לדון דינין שבלב, שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו: (שם) וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת – (דברים יז, ו) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וגו' ".
חֵפֶץ הוא הלב – מקום החפץ והרצון. וביקש קהלת לדון על פי הבנת לבו.
הרב מרדכי אליהו היה יוצא בערב שבת מביתו לבית הכנסת, כאשר "אמבוהא אבתריה" (מסכתות יומא דף פז ע"א; סנהדרין דף ז ע"ב) – "סיעת אנשים, גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו" (רש"י). הבאים לקראתו היו מקבילים את פניו בדרך לברך ולהתברך. אחד המתפללים הקביל את פני הרב בדרך והציג את החתן שהוא משיא לבתו. נענה החתן ואמר שהוא גאה להכנס ולהשתייך למשפחה חשובה שכזו. לאחר שעברו לחש לי הרב ששקר דובר החתן ולא מלבו אמר זאת. המשיך הרב וסיפר: כשהייתי דן בבית הדין הייתי מכיר בפני האנשים מי משקר ומי דובר אמת. ואף על פי כן הקפדתי לקיים: (דברים א, יז) לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, לא הייתי דן על פי הכרת הפנים אלא על פי ההלכה בלבד.
