טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

התלתן משתצמח – גרגרנית החילבה (יוונית)

"תנן התם: התלתן משתצמח, התבואה והזיתים משיביאו שליש. מאי משתצמח? משתצמח לזרעים" (ראש השנה, יב ע"ב).

פירוש: תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת מעשרות: מתי הוא הזמן שבו ולפיו אנו מונים את שנת המעשר? לגבי התלתן משתצמח, לגבי התבואה, והזיתים משיביאו שליש בישולם, אותה שעה קובעת למעשרות בכל שנה שהיא. ושואלים: מאי [מה] פירוש משתצמח הלא הצמח צומח כמעט משעת זריעתו! אלא הכוונה היא משתצמח לזרעים כלומר, שמתחילים כבר לצמוח הזרעים בתוך הצמח (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: גרגרנית החילבה (גרגרנית יוונית)   שם באנגלית:  Fenugreek 

שם מדעי: Trigonella foenum-graecum   שם נרדף במקורות: תלתן, שבלילתא, רוביא (לפי חלק מהמפרשים).

שמות בשפות אחרות: ערבית: חלבה, חנדקוקא, פריקה, מחלובא, טילס


נושא מרכזי: המעמד ההלכתי של זרעי התלתן לעומת ה"ירק"

מהו תלתן ולמה הוא שימש? ראו במאמר "מי שהיו לו חבילי תלתן של טבל" (ביצה, יג ע"א). לקריאה הקש/י כאן.

על פי המשנה במעשרות (פ"א מ"ג) שלב התפתחות התלתן הקובע לשנת המעשרות הוא "צמיחתו". מפרשת הגמרא "מאי משתצמח? משתצמח לזרעים". לכאורה משמע מפירוש רש"י שהכוונה לכך שניתן להבחין בזרעים המתפתחים בתוך התרמיל: "כשתצמח לזרעים – שהזרע צומח בתוכו". ראשונים אחרים (ריבמ"ץ, הר"ש, הרמב"ם בפיהמ"ש) מפרשים על פי הירושלמי שכוונת המשנה לכך שהזרעים הבשילו עד שלב שהם ראויים להזרע ולהצמיח. תוספות למשל כתב:

"משתצמח לזרעים - פירש בקונטרס שהזרע צומח בתוכו ואינו משמע כן בירושלמי דמעשרות פ"ק דאמרינן מתניתין כדי שתזרע ותצמח. כיצד הוא בודק? ר' שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן נוטל מלא קומצו ונותן לתוך הספל של מים אם שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה. ר' יונה בעא מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע יהא פטור אלא ברוב כל פרידה ופרידה את אמרת משמע משתצמח לזרעים היינו שנגמר בישולם כל כך שאם תולשין אותן וזורעין אותן במקום אחר מצמיח". 

המשותף לשני הפירושים הוא שהשלב הקובע קשור להתפתחות הזרעים דבר הרומז על כך שהם המרכיב העיקרי בגידול זה.

על חשיבותו של ה"זרע" בהשוואה ל"ירק" אנו לומדים גם במשנה בתרומות (פ"י מ"ה): "תלתן שנפלה לתוך הבור של יין, בתרומה ובמעשר שני, אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ. בשביעית ובכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם". מפרש הרמב"ם: "תלתן - "אלחלבא". וידוע שהתרומה ומעשר שני אינם אלא חובת הזרעונים הנאכלים בלבד. ודין ההקדש והשביעית והכלאים נוהג בזרעונים ובעץ. והתלתן קרוב טעם עצו לטעם פריו". בגלל הדמיון בטעם ה"עץ" והפרי דין הקדש, שביעית וכלאים נוהג גם בהם אך לא דין תרומה ומעשר שני משום שאין הם עיקר הגידול.

על היחס הדו-ערכי לעלי וגבעולי התלתן אנו לומדים בהלכה נוספת (שם, פ"י מ"ו): "מי שהיו לו חבילי תלתן בכלאי הכרם ידלקו. היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם, ומפריש את הזרע, ואינו צריך להפריש את העץ. אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע". הרמב"ם בפיהמ"ש: "... והשמיענו דין זה בחבילי תלתן אף על פי שדין זה כולל כל מה שחייב בתרומה, לפי שהתלתן טעם עצו ופריו קרובים זה לזה. והיה עולה בדעתינו שמפריש מעשר אפילו מעצו, לפיכך השמיענו שאינו חייב. וכתישה, היא הדיכה והדישה". מלכתחילה אין צורך להפריש על ה"עץ" אך אם הפריש חייב לתת גם אותו לכהן.

כאמור, למרות נחיתותם בהשוואה לזרעים הרי שהיה שימוש גם לחלקים הוגטטיביים (גבעולים ועלים בניגוד לזרעים) של הצמח. במשנה (מעשר שני, פ"ב מ"ג) אנו לומדים: "תלתן של מעשר שני תאכל צמחונים, ושל תרומה בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה, וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה". בפירוש משנה זו רבו הדעות אך אנו נסתפק בפירוש הרמב"ם: "תאכל צמחונין - תאכל צמח ירק ואסור לו להשאירה להתיבש, לפי שאם יבשה אינה ראויה לאכילה. ובתרומה מותר לו להשאירה עד שתיבש"(1).

עדות נוספת לאכילת חלקי צמח וגטטיביים מופיעה במשנה במעשרות (פ"ד מ"ו): "רשב"ג (נ"א רבן גמליאל) אומר: תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן חייבות במעשר, רבי אליעזר אומר: הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס וכו'". לגבי זהות התמרות יש לכאורה מחלוקת האם מדובר בפרחים או בקצוות הגבעולים הצעירים. הריבמ"ץ מפרש: "רבן גמליאל אומר תמרות של תלתן - פירוש לולבי החרדל והתלתן וכו', ויש מפרשין הגבעולין שלהן קודם שיפתחו נקראין תמרה, כדאמרי' בהדס נקטף ראשו ועלתה בו תמרה. ואמרי' בריש מסכתין מאי טעמ' דרבן גמליאל, קסבר חשובות הן לאוכל, אבל ירק של תלתן אפי' רבן גמליאל לא מחייב, דהא לא חשיבי לאוכל". הרמב"ם בפיהמ"ש: "תמרות של חרדל ושל תלתן, ניצני החרדל והתלתן. וצלף, "אלכבר", יש בו ניצנים והם הנקראים תמרות". הרא"ש מפרש: "תמרות של תלתן - לולבי תלתן טודיל"ש כעין שיש לגפנים ונאכלים, ויש מפרשים כשמתחיל לצמוח נראה במקום צמיחתן כעין גרגר ונקרא תמרה כדאמרינן גבי הדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ובתלתן ובחרדל ופול הלבן חשובות אוכל". את הלעז טודיל"ש מתרגם ד"ר מ. קטן(2) "גבעולים". רע"ב מפרש: "תמרות - לולבין שבו. ויש מפרשים הפרח". לענ"ד המחלוקת היא סמנטית בלבד או נובעת מהתייחסות לשלבי התפתחות שונים בהם נמצא הצמח ולכל הדעות הכוונה לקצוות הענפים הצעירים לפני שנפרשו העלים והפרחים במלואם. הן בצלף והן בגרגרנית ניתן לראות בקצוות הגבעולים את ניצני הפרחים והעלים כשהם עדיין סגורים. השם לולבים מבטא את עובדה זו כמו בלולב הניטל למצוות ד' מינים שהוא עלה מורכב לפני פרישתו. מפשט דברי המשנה משתמע שלתמרות התלתן יש מעמד חשוב יותר כמזון בהשוואה לעלים והגבעולים שהרי רבן גמליאל מחייב את התמרות במעשרות ופוטר את העלים ("ירק של תלתן").
 

גרגרנית ערבית          צילם: יעקב גרזון		גרגרנית החילבה - תרמילים        צילם:  yak

(1)  הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (פ"ב הל' יד) מפרש באופן אחר ואולי חזר בו: "תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונין שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין וכו'". הכוונה היא שמותר לאכול גם בשלב זה לפני שהצמח הגיע לגמר גידולו.
(2)  ב"אוצר לעזי רש"י".

לעיון נוסף:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 171-172).
גרגרנית החילבה באתר צמח השדה.
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 170).

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.