הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי שמעון ורשב"י - לצורך הלכה; הלכה כסתם משנה; הלכה כרבים
ראש השנה ד ע"א-ע"ב
ולרגלים. רגלים באחד בניסן הוא? בחמשה עשר בניסן הוא! - אמר רב חסדא: רגל שבו ראש השנה לרגלים. נפקא מינה לנודר, למיקם עליה בבל תאחר, ורבי שמעון היא.
דתניא: אחד הנודר, ואחד המקדיש, ואחד המעריך, כיון שעברו עליו שלשה רגלים - עובר בבל תאחר.
רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחילה.
וכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר: רגלים פעמים שלשה, פעמים ארבעה, פעמים חמשה. כיצד? נדר לפני הפסח - שלשה, לפני עצרת - חמשה, לפני החג - ארבעה.
תנו רבנן: חייבי הדמין, והערכין, החרמין, וההקדשות, חטאות, ואשמות, עולות, ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח,
לקט שכחה ופאה, כיון שעברו עליהן שלשה רגלים - עובר בבל תאחר.
רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה.
רבי מאיר אומר: כיון שעבר עליהן רגל אחד עובר בבל תאחר.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: כיון שעברו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר עליהן בבל תאחר.
מבנה הסוגיה:
1.
הגמרא מפרשת את משנתנו שמתאימה לשיטת רבי שמעון בברייתא:
ולרגלים. רגלים באחד בניסן הוא? בחמשה עשר בניסן הוא! - אמר רב חסדא: רגל שבו ראש השנה לרגלים. נפקא מינה לנודר, למיקם עליה בבל תאחר, ורבי שמעון היא.
1.1
לכאורה משמע שרב חסדא הוא זה שמפרש את משנתנו - "נפקא מינה לנודר" - באופן שתתאים לשיטת רבי שמעון. מדוע הגמרא לא ניסחה כמקובל: "כמאן? ..."
1.2
אמנם ראה ב"דקדוקי סופרים" שלא גורסים "ורבי שמעון היא"! ושם, באות ח מביא גירסא של "ומני רבי שמעון"
1.3
אולי זוהי [הנאמר בסעיף 1.1] הסיבה מדוע הרמב"ם לא פוסק כרבי שמעון בברייתא, וממילא לא כ"סתם משנה" - משנתנו! [ראה בהרחבה בהמשך - ולא ראיתי מי שהביא נימוק זה]
2.
הגמרא מביאה את הברייתא של רבי שמעון.
דתניא: אחד הנודר, ואחד המקדיש, ואחד המעריך, כיון שעברו עליו שלשה רגלים - עובר בבל תאחר.
רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחילה.
וכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר: רגלים פעמים שלשה, פעמים ארבעה, פעמים חמשה. כיצד? נדר לפני הפסח - שלשה, לפני עצרת - חמשה, לפני החג - ארבעה.
"תנא קמא" סובר שדי בכך שעוברים 3 רגלים - מאז שנדר - ועדיין לא קיים את נדרו הרי עובר על איסור. לפי תנא קמא לא משנה מתי האדם נדר, בכל מקרה שעוברים עליו 3 רגלים "עוקביים" [=לפי הסדר - מיום הנדר] - עובר על איסור.
רבי שמעון חולק על "תנא קמא", וסובר ש 3 הרגלים צריכים להיות לפי הסדר, כאשר הראשון בהם הוא פסח, כלומר, אדם חייב אם לא קיים את נדרו רק אם עברו עליו פסח, שבועות וסוכות - לפי סדר זה.
והגמרא מביאה מקור נוסף של רשב"י.
2.1
משני המקורות הנ"ל של רבי שמעון משמע כמשנתנו, שלעניין זה שאדם עובר על איסור "בל תאחר" אחרי 3 רגלים הרי שפסח הוא הראשון - דהיינו, שניסן הוא ראש השנה ל"רגלים".
2.2
ויש לשאול, האם הביטוי "וכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר..." הוא קטע מהברייתא? בכל מקרה ברור, שהמקור השני הוא פירוט של המקור ראשון.
2.3
יש מי שמבדיל בין רבי שמעון ל"רבי שמעון בן יוחי" ["רבי שמעון בר יוחאי"= רשב"י]. התנא רבי שמעון [תלמידו של רבי עקיבא] מכונה רשב"י - אחרי שיצא מהמערה!
ראה בספר "בן יוחאי" [רבי משה קוניץ], עמוד ו, שהגמרא מביאה את דברי רשב"י כהוכחה לשיטת רבי שמעון עצמו בברייתא, כדי ללמדנו שכך הלכה, כי בדרך כלל הלכה כרשב"י אבל לא כ"רבי שמעון" כשמו בתקופה שלפני כניסתו למערה. והגמרא בסוגייתנו באה ללמדנו שבדין שבסוגייתנו רבי שמעון עצמו לא חזר בו ואף אחרי צאתו מהמערה [ונקרא "רשב"י"] עדיין הוא פוסק כדעתו הקדומה יותר. [נראה, שלפי דבריו לא משנה אם הברייתא אומרת את "וכן היה..." או הגמרא עצמה אומרת זאת.]
2.4
ושם, בספר ממשיך ואומר, שבגלל שני ההיגדים של רבי שמעון [ו"רשב"י"] כך צריכה להיפסק ההלכה. והוא מוכיח שאמנם כך פוסק הרמב"ם [ולא כשאר הפרשנים שסוברים, שהרמב"ם לא פוסק כרבי שמעון - ראה להלן בסעיף 7]
2.5
אולם ראה ב"מנחת יהודה", עמוד 123, שלפי דבריו אין מקום לאמור לעיל בסעיפים 2.3+2.4:
וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר רגלים פעמים ג' וכו'.
צ"ל לדעתי וכן היה ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש כמו לקמן ראש השנה דף טו א ובכל מקום בש"ס
ולפי שהיה כתוב בר"ת וכן היה רשב"י אומר וכו' סברו המדפיסים שהוא ר"ש בן יוחאי.
והאמת שהוא ר"ש בן יהודה והיה תלמידו של ר"ש בן יוחאי.
הוא חולק על האמור לעיל ואומר, שראשי התיבות של רשב"י הם: "רבי שמעון בן יהודה" שהיה תלמידו של רבי שמעון שמכונה גם הוא "רשב"י" ! וכך בכל מקום שרשב"י מוזכר בסמוך לרבי שמעון!
ראה גם להלן מסכת ראש השנה דף טו עמוד א:
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
מוזכר בש"ס כ 15 מופעים!
3.
הגמרא מביאה ברייתא נוספת, ובה יש מחלוקת תנאים בנושא דיוננו:
תנו רבנן: חייבי הדמין, והערכין, החרמין, וההקדשות, חטאות, ואשמות, עולות, ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח,
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ד עמוד ב
לקט שכחה ופאה, כיון שעברו עליהן שלשה רגלים - עובר בבל תאחר.
רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה.
דעת תנא קמא ודעת רבי שמעון זהות [בפשטות] לאותה מחלוקת ביניהם בברייתא הקודמת! ולא מובן מדוע הגמרא הביאה לפני כן את הברייתא הקודמת [לעיל בסעיף 2], אלא אם נסביר כפי דברינו לעיל בהערות 2.3 ו 2.4 .
4.
הגמרא מביאה שיטות תנאים נוספות, שכל אחת חולקת על השיטות האחרות!
רבי מאיר אומר: כיון שעבר עליהן רגל אחד עובר בבל תאחר.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: כיון שעברו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר עליהן בבל תאחר.
5.
הגמרא דנה בנימוקים לכל אחת מהדעות בברייתא!
מאי טעמא דתנא קמא? מכדי מינייהו סליק, למה לי למהדר ומיכתב +דברים טז+ בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות? שמע מינה - לבל תאחר. ורבי שמעון אומר: אינו צריך לומר בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב, למה נאמר? - לומר שזה אחרון. ורבי מאיר מאי טעמא? דכתיב +דברים יב+ ובאת שמה והבאתם שמה. ורבנן - ההוא לעשה. - ורבי מאיר, כיון דאמר ליה רחמנא אייתי, ולא אייתי - ממילא קם ליה בבל תאחר. ורבי אליעזר בן יעקב מאי טעמא? דכתיב +במדבר כט+ אלה תעשו לה' במועדיכם, מיעוט מועדים - שנים. - ורבנן? - ההוא לכדרבי יונה...
הערה: "הביטוי "רבנן" בסוגיה כאן מכוון לכל שאר החכמים שחולקים על אותו תנא!
6.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יג:
אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה,
עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים
הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.
בפשטות, משמע מהרמב"ם שפוסק כ"תנא קמא" בברייתא [למעשה, בשתי הברייתות בסוגיה].
ומדוע הרמב"ם פוסק דווקא כ"תנא קמא"?
עונים הפרשנים:
6.1
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יג:
[יג] אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם וכו' עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה. פ"ק דר"ה (דף ד':) ואף על גב דסתם מתניתין התם כר"ש
לא חש לה רבינו
הוא מציין, שהרמב"ם לא פוסק כ"סתם משנה" - משנתנו, למרות שבדרך כלל פוסקים כ"סתם משנה".
6.2
משום דת"ק דברייתא פליג
אם נימוקו כאן עומד בפני עצמו, הרי שהוא סובר, ש"תנא קמא" בברייתא "שווה ערך" ל"סתם משנה"!
6.3
כנראה הוא מביא נימוק נוסף:
ור"מ וראב"י
וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם
הוא טוען שכאשר "סתם משנה" חולקת על תנאים רבים הרי שלא תקף הכלל של "הלכה כסתם משנה". וקצת תמוה, אם היה מדובר בתנאים "רבים" שהם בדעה אחת - ניחא, אבל בסוגייתנו הרי כל תנא חולק בעצמו על כל שאר חבריו, כך, שאין דעת "רבים" ממש כנגד אף תנא יחיד - בסוגייתנו!
6.4
ועוד דמשמע דרבא סבר הכי
הוא טוען, שבהמשך הסוגיה [בדף ה?] משמע שהאמורא רבא סובר כדעת תנא קמא בברייתא, ולכן הרמב"ם פוסק לפיו! [וכאן יש להעיר הערה כללית: נכון שלאמורא יש סמכות להכריע בניגוד לכללי ההכרעה בין התנאים, אבל מדוע באמת רבא לא פסק כדעת "סתם משנה"? - אולי רבא לא מקבל את הכלל של רבי יוחנן ש"הלכה כסתם משנה"!
6.5
מקור נוסף שסובר כתנא קמא בברייתא!
וסתם ספרי כת"ק דברייתא.
אולי הוא מביא מקור זה בסוף דבריו כדי לרמוז שזו הסיבה שרבא פסק כתנא קמא, דהיינו, רבא העדיף את המקור של ה"ספרי" על פני המשנה.
6.6
הוא מביא נימוק נוסף:
וכתב הר"י קורקוס ז"ל עוד דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ר"ה לשנים ולר"ש ראש השנה לרגלים ולא למיסתם כר"ש נחית עכ"ל.
הוא מחדש חידוש מעניין ועקרוני. הכלל של "הלכה כסתם משנה" תקף רק כשהמשנה עוסקת במפורש ובאופן ישיר בדין המדובר ולא רק "ברמז" כבסוגייתנו!
6.7
לפי כל הדברים לעיל ניתן ללמוד שאם אין הלכה כסתם משנה אז ברור ומוסכם שהלכה כ"תנא קמא" בברייתא. מדוע? אולי, כי יש כלל שבדרך כלל הלכה כתנא קמא [נגד תנא יחיד] ויוצא לפי כל הדיון לעיל שכלל זה "חזק" יותר מהכלל של הלכה כסתם משנה, כי כאן הלכה כתנא קמא אפילו נגד רבים [למרות שהסברנו לעיל שאין כאן ממש "רבים" שסוברים דעה זהה].
7.
ראה יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקיג:
סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, לא נאמר אלא כשהמחלוקת ביחיד עם יחיד אבל ביחיד עם רבים לא אמרינן כ"כ מהר"י איסקאפה בראש יוסף על א"ח דף נ"א א' ולא גילה מאין למד לומר כן ולפק"ד יש לדקדק עליו מדברי הרא"ש דפי"א דנדרים סי' ג' וו' דשם נקט הך כללא דהלכה כסתם אף דברייתא הוו רבים...
הוא מביא מחלוקת, האם הלכה כסתם משנה נגד מחלוקת בברייתא תקף אפילו אם בברייתא רבים חולקים על ה"סתם משנה" - כדיון לעיל בסוגייתנו.
