יש ברירה בנדרים
ביצה לט ע"ב
"...לרחוץ הכי נמי, והכא במאי עסקינן - למלאות, מר מדידיה קא ממלא, ומר מדידיה קא ממלא. וסבר רב נחמן יש ברירה? ...אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי, מר סבר: קנה, ומר סבר: לא קנה".
לשון רבינו חננאל:
"ובמגביה מציאה לחבירו פליגי רב נחמן סבר המגביה מציאה לחבירו כיון דבשעת הגבהה אדעתא דחבריה קמגבהה לה קנה חבירו וכן שמעתא סלקא בשנים אוחזין בטלית ורב ששת סבר לא קנה וקי"ל כרב נחמן".
מסקנת הגמרא בבבא מציעא שקנה חבירו היא על פי דברי רבי יוחנן. אבל רב נחמן עצמו סובר שם שלא קנה, כפי שהקשה גם רש"י. ותירץ שם רבינו חננאל שרב נחמן חזר בו.
לפי זה מיושבת גם קושיית הרשב"א הכיצד ענה רב נחמן לרבא: "לרחוץ הכי נמי, והכא במאי עסקינן - למלאות", והלא חילוק זה אינו תואם את מסקנת הסוגיה שהמחלוקת היא במגביה מציאה לחבירו. אלא שאכן רב נחמן הוא שענה כך לרבא ולא סוגיית הגמרא, ואכן ענה זאת לא רק להבנתו של רבא אלא לפי שיטתו הוא – אך בזמן שסבר כך.
הקשתה הגמרא: "וסבר רב נחמן יש ברירה? והתנן: האחין השותפין... וכשחייבין במעשר בהמה - פטורין מן הקלבון... ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך". משום כך הסיקה הגמרא שטעמו של רב נחמן אינו משום ברירה. אבל נחוץ תירוץ כיצד יישב רב נחמן קושיה זו כשסבר בסוגייתנו יש ברירה.
אלא שסבר רב נחמן כדקי"ל להלכה – כרבי אושעיא בדף לח ע"א, שבדאורייתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה. אך אף שאיסור נדרים מהתורה, לענין ברירה דינם כבדרבנן, כי דעת בני אדם סומכת על הברירה ואינם מחשיבים זאת בדיבורם לנהנה משל חבירו.
