הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
מחיאת כפיים בשבת
ביצה לו ע"ב
בשבוע שעבר נגענו בנושא הזה כשהבאנו את הדיון על 'מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין'. כאן ברצוננו לדון בעיקר הדין שאוסר מחיאת כפיים וריקוד בשבת. המשנה, שאותה למדנו השבוע בדף היומי, אומרת כך:
1. משנה מסכת ביצה פרק ה משנה ב
ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין.
רש"י מסביר שלטפח זה למחוא כפיים זו על זו. לספק זה להכות את הכף על הירך, ולרקד זה לרקוד. שלושת הדברים הללו נאסרו בשבת וביום טוב, והגמרא מסבירה את הטעם לכך:
2. תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לו עמוד ב
ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין - גזרה שמא יתקן כלי שיר.
כאמור, בשבוע שעבר ראינו שהגמרא מודעת לכך שבמציאות לא הקפידו על האיסור הזה, ומסקנת הגמרא היא שאין אנו מוחים על כך כי אנחנו יודעים שלא ישמעו לנו, ולכן עדיף שהם יעשו את העבירה בשוגג מאשר במזיד:
3. תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ל עמוד א
אמר ליה רבא בר רב חנין לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי? - אמר ליה: ולטעמך, הא דאמר רבה לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי, והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי? אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי - הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ואולם, התוספות שם אמרו שבימינו המצב הוא שונה: בזמן חז"ל היה כל אחד יודע לתקן כלי שיר, ולכן הם גזרו שלא לעשות דברים שעלולים להביא לידי תיקון כלי שיר, אבל בימינו מעטים בקיאים בכך, ולכן אין איסור למחוא כפיים ולספוק כף על ירך ולרקוד, ואין זה רק משום 'מוטב יהיו שוגגין', כי זה מותר גם לכתחילה:
4. תוספות מסכת ביצה דף ל עמוד א
תנן אין מטפחין ואין מרקדין - פרש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר.
אך הדברים הללו של התוספות הם חידוש עצום, שהרי אנחנו יודעים שהכלל בענייני גזירות הוא שגם אם הטעם לגזירה בטל, הגזירה עצמה שרירה וקיימת, ואין לבטל את הגזירה אלא אם כן יש לנו בית דין השוה לו בחכמה ובמניין. מקור הדברים הוא בגמרא במסכת ביצה העוסקת באיסור לאכול ביו"ט שני ביצה שנולדה ביו"ט ראשון:
5. תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ה עמוד א
ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מאי טעמא? הוי דבר שבמנין, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? - דכתיב "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם", ואומר: "במשך היבל המה יעלו בהר". ותנן: כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד, וזו היא תחומה: אילת מן הדרום ועקרבת מן הצפון לוד מן המערב, וירדן מן המזרח. ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מה טעם? - כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ותניא: כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי, ובקש להפקירו לעניים. אמרו לו תלמידיו: רבי! כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. מאן חבריך - רבן יוחנן בן זכאי. טעמא - דנמנו, הא לא נמנו - לא.
מאי ואומר? - הכי קאמר: מכדי כתיב "היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה". – "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם", למה לי? שמע מינה: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וכי תימא: למצות עונה הוא דאתא - תא שמע "במשך היבל המה יעלו בהר". מכדי כתיב "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא", "במשך היבל" למה לי? שמע מינה: דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וכי תימא: הני מילי - בדאורייתא, אבל בדרבנן לא - תא שמע: כרם רבעי.
לכאורה, לפי זה, גם אם אין אנחנו בקיאים היום בתיקון כלי שיר, אין היתר לעשות את הדברים הללו בשבת, כי גם כשהטעם בטל הגזירה לא בטלה!
ואולם, לפעמים מוצאים אנו שגזירה בטלה לאחר שהטעם שלה בטל! המשנה במסכת עבודה זרה דנה באיסור לאכול וליהנות מגבינות של גויים. וכך נאמר במשנה:
6. משנה מסכת עבודה זרה פרק ב משניות ד-ה
המורייס וגבינות בית אונייקי של עכו"ם אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה. אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו גבינות העכו"ם? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה. אמר לו: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה - שורפה חיה [=גומעה. תויו"ט], ולא הודו לו, אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין [=כלומר שאין בזה איסור תורה אלא איסור מדרבנן]. חזר אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז. אמר לו: אם כן למה לא אסרוה בהנאה? השיאו לדבר אחר. אמר לו: ישמעאל אחי, היאך אתה קורא "כי טובים דודיך מיין" או "כי טובים דודייך"? אמר לו: "כי טובים דודייך". אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו "לריח שמניך טובים".
ר' יהושע לא רצה לענות לר' ישמעאל מדוע באמת אסרו את הגבינה, ולכן הוא העביר את הדיון לפסוקים במגילת שיר השירים, שלכאורה אינם קשורים כלל:
7. שיר השירים פרק א, א-ג
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן: לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:
הפסוק השני בשיר השירים הוא בעייתי מבחינה תחבירית, כי הוא מתחיל בגוף שלישי ועובר לגוף שני. הקשר בין חלקי הפסוק גם הוא לא ברור, שהרי הפסוק אומר שהנימוק לנשיקות הוא 'כי טובים דודיך מיין', ולכן נראה שזה מה שאומר הדוד לרעיה. אבל מצד שני, הפסוק הבא הוא ודאי דברים שאומרת הרעיה לדוד, ומכאן שתי האפשרויות להבין את הפסוק. אך מה הקשר בין הפסוק הזה לבין איסורי גבינות עכו"ם? מסבירה הגמרא:
8. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לה עמוד א
השיאו לדבר אחר וכו'. מאי "כי טובים דודיך מיין"? כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה. מאי שנא האי קרא דשייליה? אר"ש בן פזי, ואיתימא ר"ש בר אמי, מרישיה דקרא קא"ל: ישקני מנשיקות פיהו, אמר ליה: ישמעאל אחי, חשוק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב. מאי טעמא? אמר עולא, ואיתימא רב שמואל בר אבא: גזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה. מאי גזירתא? אר"ש בן פזי אמר ריב"ל: משום ניקור [=שמא ניקר שם נחש והטיל ארס]. ולימא ליה: משום ניקור! כדעולא, דאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא, לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דלמא איכא איניש דלא ס"ל ואתי לזלזולי בה.
ראשית, אומרת הגמרא, הפסוק שנבחר לא היה מקרי. הסיבה שהפסוק הזה נבחר היא בגלל תחילתו של הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו", הרומז לכך שיש לסגור את השפתיים ולא לדבר על הגזירה הזו. אבל אם כן, מדוע הוא שאל דוקא על החלק השני של הפסוק? מסביר המהרש"א שיש כאן רמז לכך שדברי חז"ל, הגזירות, חביבים גם יותר מדברי תורה, ולכן אין להקל בהם:
9. מהרש"א (ר' שמואל אליעזר איידלס, המאה ה-17, פולין) חדושי אגדות, ע"ז לה, א
מאי דודיך וגו' כי אתא רב דימי וכו'. י"ל בזה למאי דמסיק בגמרא דמרישיה דהאי קרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו וכו' למה השיאו לדבר אחר ושייליה נמי בסיפיה דקרא היאך את קורא כי טובים דודיך וגו' גם י"ל למאי דמסיק בגמרא פירושא דהאי קרא ערבים עלי דברי דודיך דהיינו דברי סופרים יותר מיינה ועיקר של תורה הרי שפיר השיב לו מהאי קרא דיש להחזיק בהאי גזירת גבינה שגזרו רבנן עלה יותר מיינה ועיקר התורה!?
ויש ליישב בזה דודאי השיב לו כן מהאי קרא כמו שכתבנו, ודקאמר שהשיאו לדבר אחר היינו שלא השיב לו טעם גזרה זו ודקאמר מאי שנא האי קרא דשייליה וכו' ומסיק משום רישיה דקרא ר"ל מ"ש מהאי קרא דכמה קראי איכא דיותר מפורשים בזה כההיא דפ' עושין פסין דדריש רבא מאי דכתיב "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים" וגו' בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה כו' ומשני דלהכי שייליה מהאי קרא משום רישיה דהאי קרא ישמעאל אחי חשוק שפתותיך כו' שלא יבקש ממנו על טעם הגזרה.
רואים אנו, אם כן, כי גבינות של גויים נאסרו משום גזירה, אך כאשר הגזירה עדיין לא התפשטה בכלל ישראל לא רצה ר' יהושע לומר לר' ישמעאל את טעם הגזירה כדי שלא יבואו לפקפק בה. טעם הגזירה הוא, לפי הגמרא, משום ניקור - כלומר שחוששים שמא נחש הטיל את הארס שלו בגבינה. לא ברור כל-כך למה החשש יותר גדול בגבינות של גויים, אבל אולי זו בדיוק הסיבה שר' יהושע לא רצה לפרסם את טעמה של הגזירה.
התוספות, בכל אופן, כמו שהם אמרו לגבי מחיאת כפיים בשבת, אומרים שגם לגבי גבינות של גויים אין לאסור היום, שהרי הנחשים לא מצויים בינינו:
10. תוספות מסכת עבודה זרה דף לה עמוד א
ואומר ר' תם כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאיסור בגבינת העובד כוכבים דהא טעם האיסור הוה משום ניקור... ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי. ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין, כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך (דף נז: ד"ה לאפוקי) וגם בהרבה מקומות יש שאוכלים אותם מפני שמעמידין אותם בפרחים וגם גאוני נרבונא התירו אותם במקומן מטעם שמעמידין אותם בפרחים.
התוספות, אם כן, נאמנים לשיטתם שיש מקומות שבהם אנחנו אומרים שאם הטעם לגזירה אינו קיים, גם הגזירה בטלה. הם מפנים לדבריהם בעניין יין נסך:
11. תוספות מסכת עבודה זרה דף נז עמוד ב
ועוד פירשו רשב"ם והריב"ן בשם רש"י שכתוב בתשובת הגאונים כי בזמן הזה אין איסור הנאה במגע עובד כוכבים ביין כי עובדי כוכבים של עכשיו אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים וחשובין כאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה והוו להו כתינוק בן יומו ועל זה אנו סומכין לגבות יינות העובדי כוכבים בחובותינו...
וא"ת כיון דגזרו על ניסוך העובד כוכבים הוה ליה דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו!? וי"ל דלא גזרו אלא על המנסכים וכיון דהשתא לא הוו מנסכים לעבודת כוכבים יש לתלות להיתר.
לפי הדברים האלה, יש מצבים שבהם למרות שישנה גזירה של חז"ל, אנחנו אומרים שהגזירה בטלה, כאשר טעמה של הגזירה איננה. החיד"א מסביר מה ההבדל בין מקרים שבהם אנחנו אומרים שהגזירה לא מתבטלת לבין מקרים שבהם אומרים שהיא אינה תקפה כיון שהתנאים השתנו:
12. ברכי יוסף (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, חברון) או"ח סימן רלב
ודעת היש מפרשים הללו דהיכא דלא שייך החששא אשר בעבורה גזרו שרי, דומיא דמלח סדומית דגזרו בעבורה מים אחרונים, וכן גילוי משום נחשים, וכיוצא, וכתבו הראשונים דהשתא דלא שכיחא מלח סדומית ונחשים א"צ ליטול מים אחרונים, ואין להקפיד אגילוי, כי היכי דלא קפדינן השתא אזוגות, וכ"כ התוס' ריש פרק המביא (ביצה ל. ד"ה תנן) גבי אין מטפחין ואין מרקדין דגזרו שמא יתקן כלי שיר, ודוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר אבל לדידן דלא בקיאינן לעשות כלי שיר לא שייך למגזר.
וכבר הרב פר"ח בי"ד סי' קי"ו ס"ק ב' עמד בפרט זה דאשכחן איפכא בכמה דוכתי דתקנה לא זזה ממקומה, וזו הלכה העלה דהיכא דהוא תקנה כוללת דוקא, אמרינן תקנה לא זזה ממקומה, אך גבי גילוי ומים אחרונים, דבשעת הגזרה האיכא דוכתי דלא שכיחא מלח סדומית, כגון באיי הים הרחוקים, וכן איכא דוכתי דליכא נחשים, לא גזרו בהו ולא נכנסו מתחילה בכלל הגזירה.
אך לא כל הפוסקים הסכימו לדברי התוספות הללו. כך כותב ר' יוסף קארו:
13. בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, ישראל) אורח חיים סימן שלט
וכתב מהר"י קולון ז"ל בשורש ט' (ענף ב) בשם רבינו האי שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות. ונראה מדבריו דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התוספות דאם כן בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד, וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך.
ההיתר הגורף של התוספות, אם כן, לא היה מוסכם על כל הפוסקים, ומשמע מדברי ר' יוסף קארו שהוא לא מסכים להיתר הזה. אבל ההיתר של המהרי"ק לרקוד בשמחת תורה הורחב לענייני מצוה אחרים, כפי שכתב המהרש"ל:
14. ים של שלמה (ר' שלמה לוריא, המאה ה-16, פולין) ביצה פרק ה ס"ק ו
ומהרי"ק כתב בשורש ט', בשם רבינו האי, שביום שמחת תורה מותר לרקד, בשעה שאומרים קילוסים לתורה, דנהגו בו היתר, משום כבוד התורה, כיון דלית ביה אלא משום שבות ע"כ. ולפ"ז נמי שרי לרקד לנשואין, משום כבוד חתן וכלה, בעת הנשואין, והוא כבוד המקום. ונראה בעיני, שנהגו להקל בכל אלה, לפי מה שמסקינן בריש פ' המביא (לעיל ל' ע"א) א"ל רבא ב"ר חנן לאביי, תנן, אין מטפחין, ואין מספקין, ואין מרקדין, והאידנא, דקא חזינא דקא עבדו הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי כו', ומסיק, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין, ולא יהא מזידין. וכתב התוס' (שם, ד"ה תנן) וז"ל: ומיהו לדידן שרי, דדוקא בימיהן, שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למיגזר, אבל לדידן, אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר, ולא שייך למיגזר ע"כ. ואף על פי שכל שאר המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשונים, מ"מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק. ומה שמרקדין הבתולות, אפילו בלא חינגא דמצוה, הנח להם לסמוך על דברי התוס', כי כדאי הם לסמוך, בפרט בדבר שלא ישמעו:
לפי המהרש"ל מותר למחוא כפיים ולרקוד גם בשבת וביו"ט לכבוד חתן וכלה וכדומה כשם שמותר לעשות כן בשמחת תורה. אך עדיין לא ברור כיצד התירו איסור שבות רק בשביל כבוד התורה! לכן כותב המהרי"ק – בניגוד לדברי הבית יוסף - שבעצם יש כאן גם הסתמכות כלשהיא על דברי התוספות, אם כי לא משתמשים בהיתר הזה לכל צורך, אלא רק לצורך מצוה.
היתר נוסף בנושא של מחיאת כף בשבת מבוסס על דברי התלמוד הירושלמי:
15. תלמוד ירושלמי מסכת ביצה פרק ה הלכה ב
ר' יונה וחברייא חד אמר הכין שרי והכין אסור וחורנה אמר בין הכין ובין הכין אסור ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דא"ר יונה אית הוה סבין ביומינן והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא הוי דו אמר הכין שרי והכין אסור.
רבי הוה מסב לר"ש בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא עבר ר"מ ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה השבת שמע ר' קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו ואית דאמרי הכין אמר מי הוא זה שבא לצנעינו בתוך ביתינו שמע ר"מ קליה וערק
רואים אנו כי לדברי ר' יונה מותר למחוא כפיים בשבת, אם הדבר נעשה בדרך של שינוי, כגון באחורי כף היד. כך סבר גם ר' יהודה הנשיא. לגבי דעתו של ר' מאיר, אין הדברים ברורים כל-כך, שהרי הוא מחה בהם, אך כששמע את קולו של רבי הוא ברח. התלמוד אף מדגיש שהוא מחה בהם כשהוא שמע את הקול, ולא כתוב שהוא ראה מה שהם עושים, ולכן סביר להניח שהוא חשב שהם מוחאים כפיים כרגיל, ולכן גער בהם.
השולחן ערוך אכן פסק כדברי ר' יונה שמותר למחוא כפיים בגב היד, והרמ"א כתב את דברי התוספות שבימינו יש נהגו להקל:
16. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלט סעיף ג
אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפי' להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר; ולספק כלאחר יד, מותר. הגה: והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל.
המשנה ברורה מדגיש שכוונתו של הרמ"א אינה להקל על כל מה שנאמר בסעיף – כגון להכות על הלוח או לקשקש באגוז לתינוק – אלא רק לגבי טיפוח, סיפוק וריקוד:
17. משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן שלט ס"ג
להקל בכל - האי להקל בכל קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם וכו':
ע"פ זה העיר הרב פיינהנדלר שאין לסמוך על דברי הרמ"א האלה להקל גם בהכאה על השולחן, אלא רק לגבי מחיאת כפיים.
18. אבני ישפה (ר' ישראל פסח פיינהנדלר, המאה ה-20, ירושלים) ח"ב סי' לה אות א
ולכן לדינא נראה שיש למחות במה שהתפשט הדבר אצל בני תורה להקיש על השולחן בזמן ששרים זמירות כי בזה אין להקל, וכמו שבארנו. אמנם לגבי המון העם אמרינן בזה מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
ואולם, ערוך השולחן שואל על הקולא של התוספות שאלה קשה מאוד: הרי בימינו דוקא מאוד קל לתקן כלי שיר, שהרי כל מי שיודע לנגן בגיטרה מכוון את המיתרים שלה!? לכן כותב ערוך השולחן שבכלי שיר יש להחמיר, אבל במחיאת כף ללא כלים יש להקל:
19. ערוֹך השולחן (ר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) או"ח שלט, ח-ט
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג' והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. וי"א דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל, עכ"ל. והדברים מתמיהים חדא דקשירת נימי הכנור שכיחא טובא וכן לגלגלה על היתידות והיינו שמגלגלין היתד עד שתשוב הנימא להיות כנכון ובשני הדברים יש חיוב חטאת משום קשירה ומשום מתקן מנא כדפירש"י בעירובין [ק"ג. ד"ה אף וד"ה משלשל ע"ש] ועוד דחלילה לבטל שבות דרבנן מפני טעמים כאלו:
ולענ"ד נראה טעם פשוט דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר והיו מטפחים ומספקים ומרקדין ע"פ סדר השיר וכן משמע בירושלמי אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה מטפחים כף אל כף טיפוח בעלמא ולא ע"פ סדרי השיר והך דסיפוק כף על ירך לא נודע לנו כלל וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כרקודי נשים אלא מרקדים בלא סדרים ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר דאין להם שייכות זה לזה כלל ולא על זה גזרו חכמים ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני הס"ת וי"א הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד [מג"א סק"א] וקשה בעיני לבטל שבות דרבנן מפני זה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דאין זה הריקוד והטיפוח שאסרו חכמים וכמה פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה [ובזה א"ש גם האצבע צרדה בליל יום הכיפורים אצל הכהן הגדול אפילו אם לא נאמר מטעם דאין שבות במקדש וגם לא הוי קול כלי שיר כמ"ש המג"א סק"ב]:
לסיכום, כך כתב הרב יצחק יוסף ב'ילקוט יוסף':
20. ילקוט יוסף (הרב יצחק יוסף שליט"א) שבת ה סימן שלח ס"ק ד-ז
ד. אין להכות על השלחן בשבת בעזרת כף או מזלג לפי קצב השירה. אבל מותר להכות בכף על בקבוק או על כוס, כדי להשתיק את קהל המסובים, שמאחר ואינו עושה כן דרך שירה, אין בזה איסור השמעת קול. ולכן מותר לדפוק במפתח על הדלת, כדי שיפתחו הדלת.
ה. מצוה רבה לבטל מה שיש נוהגים להכות בעת השירה בשבת בכפות ומזלגות על כלי נחושת או בצלחת. ואף בסעודת חתן וכלה אין להקל בזה. [ובלאו הכי אין לטלטל כפות ומזלגות שלא לצורך כלל, משום מוקצה].
ו. מה שיש נוהגים למחוא כף בשבת אחר שמיעת נאום וכדומה, אין בזה איסור, שהרי אין כאן כל כוונה לשירה.
ז. מותר להכות כף אל כף כדי להשתיק התינוק, ואם עושה כן דרך שירה יכה על גב היד ולא כדרכו בימי החול.
