מוליד
ביצה לג ע"ב
"אין מוציאין את האור וכו'. מאי טעמא - משום דקא מוליד ביום טוב".
קשה,
א. למה האריכה המשנה בדף לג ע"א בדוגמות: "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר, ולא מן הרעפים ולא מן המים", הלא האיסור אחד הוא – שמוליד אש יש מאין.
ב. כתב רש"י לעיל דף כג ע"א: "דקמוליד ריחא - שנכנס בחרס, שלא היה בו ריח, ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה". וכן שיטת רש"י בענין ריסוק ברד במסכת שבת דף נא ע"ב: "דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה". לפיכך קשה למה ההדגשה דקא מוליד ביום טוב – ביום טוב דוקא, הלא קל וחומר שאיסור זה נוהג בשבת.
אלא ששיטת שאר ראשונים שאיסור מוליד בריסוק ברד אינו משום שקרוב למלאכה אלא משום שנראה כסוחט זיתים וענבים והיינו תולדת דש (רמב"ם הלכות שבת כא, יג; רבינו יהונתן; רמב"ן; רשב"א). וכך יש לפרש גם גבי מוליד דיום טוב, שכן בסוגיות הסמוכות נאסרו גם צורכי אוכל נפש כאשר יש בהם טרחה יתירה, או מלאכה גמורה. כגון סתר אהלא (דף ל ע"ב; לא ע"ב), ועשיית כלי ומתקן מנא (דף לב ע"א וע"ב; לג ע"א וע"ב). וכן מוליד אש הוא מלאכת מבעיר. ולשון הרמב"ם הלכות יום טוב ד ה"א: "להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב", משמע שבאופן שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי דקי"ל כרבי יהודה. וכתב בשו"ת כתב סופר או"ח סז שכך מוכח בירושלמי פ"א דמגילה שהוצאת אש אסורה מטעם מכשירי אוכל נפש. לפיכך נצרכה המשנה לפרט את אופני הוצאת האש, שכולם באופן שאפשר לעשותו מערב יום טוב.
וכך יש לפרש גם באיסור מוליד שבדף כג ע"א. יש שם מאן דמתיר מבעיר מוליד ריחא משום אוכל נפש, ולמאן דאוסר האיסור הוא משום מבעיר או משום תיקון מנא.
