הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מתניתין דלא כ..."; "הלכה כסתם משנה"
ביצה לז ע"א-ע"ב
משנה. הבהמה והכלים - כרגלי הבעלים. המוסר בהמתו לבנו או לרועה - הרי אלו כרגלי הבעלים. כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית - הרי אלו כרגליו, ושאין מיוחדין - הרי אלו כמקום שהולכין. השואל כלי מחבירו מערב יום טוב - כרגלי השואל, ביום טוב - כרגלי המשאיל. וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו כרגלי שתיהן. רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהם ממש.
גמרא. מתניתין
דלא כרבי דוסא.
דתניא: רבי דוסא אומר, ואמרי לה אבא שאול אומר: הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הלוקח. והמוסר בהמה לרועה, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הרועה! -
אפילו תימא רבי דוסא,
ולא קשיא: כאן - ברועה אחד, כאן - בשני רועים.
דיקא נמי, דקתני לבנו או לרועה, שמע מינה.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי דוסא. -
ומי אמר רבי יוחנן הכי?
והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה,
ותנן: הבהמה והכלים כרגלי הבעלים! -
ולאו אוקימנא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים.
מבנה הסוגיה:
1. הסוגיה עוסקת בעירובי תחומין. מאיזה מקום סופרים את ה 2000 אמה.
משנה. הבהמה והכלים - כרגלי הבעלים. המוסר בהמתו לבנו או לרועה - הרי אלו כרגלי הבעלים. כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית - הרי אלו כרגליו, ושאין מיוחדין - הרי אלו כמקום שהולכין. השואל כלי מחבירו מערב יום טוב - כרגלי השואל, ביום טוב - כרגלי המשאיל. וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו כרגלי שתיהן. רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהם ממש.
2.
גמרא. מתניתין
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לז עמוד ב
דלא כרבי דוסא.
דתניא: רבי דוסא אומר, ואמרי לה אבא שאול אומר: הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הלוקח. והמוסר בהמה לרועה, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הרועה! -
הגמרא קובעת שמשנתנו איננה כשיטת רבי דוסא.
2.1
"יד מלאכי", סעיף תז:
"מתניתין דלא כי האי תנא - כל היכא דקאמר הכי - קאי במסקנא, מדלא קאמר לימא מתניתין דלא כי האי תנא,... "
וקצת קשה, כי בסוגייתנו בסוף נראה שכן הלכה כרבי דוסא [אמנם גם הוכרע - בהמשך - שהוא לא חולק על "רבים"]
2.2
עיקרון נוסף שמשתמע מהביטוי הנ"ל:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל שצו:
"לימא דלא כי האי תנא, לא שייך למפרך אלא היכא דתני סתמא במתניתין וכלומר לימא דסתם רבי הך מתניתין דלא כפלוני אבל היכא דקתני בהדיא דברי ר"פ לא שייך למפרך לימא דהאי תנא הוי דלא כתנא אחר, זרע יצחק עירובין פ"ב מ"ג: "
הסבר: אם הדין במשנה היה נאמר בשמו של חכם מסויים הגמרא לא היתה קובעת "מתניתין דלא כי האי תנא...", מפני שאין כלל בעיה בעובדה שיש מחלוקת בין תנאים. אולם כאשר הדין במשנה נאמר "בסתם", זאת אומרת שרבי יהודה הנשיא השמיט בכוונה את שמו של החכם, ואולי אפילו נחשב כדברי רבי מאיר על פי הכלל "סתם משנה - רבי מאיר", וממילא קובעת הגמרא שרבי יהודה הנשיא עשה זאת בכוונה שלא כדעת תנא אחר בברייתא.
3.
הגמרא קובעת שמשנתנו מתיישבת גם לפי רבי דוסא:
וקצת קשה, שהרי לפי סעיף 2.1 משמע שמשנתנו באמת איננה כרבי דוסא, וזה לא כפי שעכשיו הגמרא מיישבת!
אפילו תימא רבי דוסא,
ולא קשיא: כאן - ברועה אחד, כאן - בשני רועים.
דיקא נמי, דקתני לבנו או לרועה, שמע מינה.
הגמרא מיישבת שהמשנה ורבי דוסא דברו בשני מקרים שונים.
ומוכיחה זאת גם מלשון המשנה.
4.
הגמרא פוסקת את ההלכה. כבר בשלב זה קשה: הרי לפי הסבר הגמרא בסעיף הקודם ניתן לפסוק גם כמשנתנו וגם כרבי דוסא - בשני המקרים השונים.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי דוסא. -
4.1
הערה:
הניסוח של "אמר רבי יוחנן, הלכה כ..." - 80 מופעים בש"ס
והביטוי "אמר רבי יוחנן הלכה..." [בלי הזכרת שם חכם] - עוד כ 18 מופעים.
בשמו של "רב" גם כ - 80 מופעים, ובלי הזכרת שם חכם עוד כ- 10 מופעים [כאשר כמה פעמים מוזכר הביטוי "הלכה ואין מורין כן"].
ואילו בשמו של "שמואל" כ- 120 מופעים.
בשמו של אביי רק 3 פעמים בלבד [כשמתוכם רק פעם אחת בלבד לגבי אמורא]
ובשמו של רבא קצת יותר מ-10 פעמים בלבד - בש"ס.
ויש לציין: בכל המופעים מדובר לעיתים ב"כפולות", כלומר, שאותו ביטוי מוזכר כמה פעמים באותה סוגיה או באותו עמוד בגמרא.
מהנתונים לעיל משמע שהאמוראים הראשונים: רב ושמואל ורבי יוחנן "עסקו" בפסיקת הלכה. יש לדון בשאלה האם הפסיקה היא מסברת עצמם, או מכח מסורת שהיתה בידם, או אולי על פי כלל הלכתי כלשהו שהיה בידם!
כמו כן יש להדגיש, שלפעמים [12 מופעים בש"ס] פסיקת הלכה של רבי יוחנן מובאת על ידי תלמידו המובהק "רבה בר בר חנה"! - כבסוגייתנו.
5.
הגמרא מקשה מרבי יוחנן עצמו:
ומי אמר רבי יוחנן הכי?
והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה,
ותנן: הבהמה והכלים כרגלי הבעלים! -
הקושיה היא: הרי רבי יוחנן עצמו קבע כלל כללי שתמיד הלכה כ"סתם משנה", וממילא, יש "סתירה" בין משנתנו שהיא "סתם משנה" לדברי רבי דוסא בברייתא.
5.1
עונה הגמרא: אמרנו לעיל [בסעיף 3] שאין סתירה בין משנתנו לרבי דוסא בברייתא.
ולאו אוקימנא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים.
והקושי הגדול הוא: מה היתה הקושיה לעיל בסעיף 5, הרי תשובת הגמרא בסעיף 5.1 כבר היתה ידועה בסעיף 3 לפני שהובאה הקושיה!
יש מקרים לא מעטים כאלה בש"ס, והתשובה המקובלת היא, שלא כל שלבי הסוגיה נאמרו באותה מסגרת לימודית-דיונית. ולכן יתכן מאד שפסק דינו של רבי יוחנן ניתן כשעדיין לא תירצה הגמרא את הסתירה בין משנתנו לרבי דוסא בברייתא. ויותר פשוט לומר, שלפי מבנה הגמרא הכוונה היא, שרבי יוחנן עצמו שפסק כרבי דוסא מתכוין לומר שאין סתירה בין דבריו למשנתנו שהיא "סתם משנה", אלא שלפי זה קשה המהלך הכפול בגמרא, שהרי ניתן היה "לוותר" על שלבים 2-3 בסוגיה.
6.
שיטה מקובצת מסכת ביצה דף לז עמוד ב:
הלכה כר' דוסא. וא"ת הלכה מכלל דפליגי. וי"ל דהיא גופא קא משמע לן דלא פליגי ושנוייא דשנינן דכאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנוייא היא. דלא תימא לא שני ליה לר' דוסא בין רועה אחד לשני רועים ומתניתין נמי לבנו או לרועה קתני או האי או האי ולרוחא דמלתא נקט ליה קא משמע לן דוקא שני רועים.
הוא מעיר על לשון הברייתא, שמשמע ממנה שיש "רבים" שחולקים על רבי דוסא [ומשום מה אינם מוזכרים בברייתא ולא במקור אחר], ולכן יש צורך בהכרעה ספציפית דווקא כרבי דוסא - כך נראה להסביר.
6.1
אמנם הוא מיישב קצת אחרת: שרבי יוחנן בא לומר שאין מי שחולק על רבי דוסא! ויש לשאול האם יש קשר בין זה לבין מקרים רבים בש"ס, שברייתא פותחת בהבאת דעתו של חכם יחידי ולא מביאה במפורש דעת מי שחולק עליו, האם אמנם דעת יחיד זו היא גם דעת "רבים" או שמא רבים חולקים עליו. יתכן שבדרך כלל אמנם מדובר שרבים חולקים [למרות שלא מוזכרים] על היחיד, ולכן בסוגייתנו בא רבי יוחנן ללמדנו שלא חולקים עליו.
בכל אופן ניתן על פי דברים אלה לומר דבר חשוב: לפי ההסבר ב 6.1 לעיל שרבי יוחנן לא פסק כדעת יחיד, ואולי כלל לא היתה לו סמכות כזאת [?], ואילו לפי ההסבר בסעיף 6 יוצא שהיתה לו סמכות לפסוק אף כדעת יחיד!
