הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"ודלמא"; "תיקו"

ביצה לה ע"ב

תנן: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב.
עד כמה? אמר רבי זירא אמר רבי אסי,
ואמרי לה אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן,
כאותה ששנינו: מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, ומפני בטול בית המדרש. - ודלמא שאני התם, דאיכא בטול בית המדרש, אבל הכא דליכא בטול בית המדרש - לא!
אי נמי התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי - משום שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה, אבל יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה - כלל כלל לא.
אי נמי לאידך גיסא: התם היינו טעמא - דליכא הפסד ממון, אבל הכא דאיכא הפסד ממון - אפילו טובא נמי!

1.
הגמרא מציגה בעיה, מהי כמות הפירות שמותר לטרוח ולהוריד דרך ארובה ביום טוב.
הגמרא לא מכריעה באופן חד משמעי את הספק אלא מעלה אפשרויות שונות להבחין בין הבעיה בסוגייתנו לבין המשנה המצוטטת.

2.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ה הלכה ה:

מי שהיו לו פירות על גגו וצרך לפנותם למקום אחר לא יושיטם מגג לגג ואפילו בגגין השוין, ולא ישלשלם בחבל מן החלונות ולא יורידם בסולמות
שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול,
אבל משילן אפילו דרך ארובה ממקום למקום באותו הגג, שחט בהמה בשדה לא יביאנה לעיר במוט או במוטה אבל מביאה אברים אברים.

הרמב"ם לא מתייחס כלל לשאלה שבסוגייתנו.

3.
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ה הלכה ה:

ובגמרא שקלי וטרו אי דוקא ארבע וחמש קופות כדין הנזכר פכ"ו מהלכות שבת בפנוי האוצר או אפילו טובא
ואין מסקנא בגמרא מזה
ולזה נכתבה המשנה בהלכות כמות שהיא
וכן רבינו לא חלק וכן עיקר להקל בשל דבריהם:

הוא מסביר שהרמב"ם פוסק לקולא, כי הבעיה בגמרא לא נפשטה.
ונראה לומר שכוונתו היא, שהפסק "לקולא" כוונתו שניתן להשיל גם יותר מחמש קופות, ואין כלל הגבלה וכלשון הגמרא: "אפילו טובא נמי".

4.
ונראה לומר אולי: הרמב"ם לא אמר את דינו מחמת ספק אלא בגלל שהוא פוסק כ"לשון אחרון". ואפשרות זו של "אפילו טובא נמי" היא האפשרות האחרונה בגמרא.

4.1
ואולי זו המשמעות של הביטוי "אי נמי לאידך גיסא" - 2 מופעים בש"ס בלבד! - שכוונת הגמרא לומר, שזהו ההסבר המקובל על הגמרא [בניגוד לפשט של "לאידך גיסא", שהוא - להקל, בניגוד לאפשרויות הקודמות שהן "לחומרא"].

5.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד עח: שיש פוסקים כרבי יוחנן "כאותה ששנינו: מפנין ארבע וחמש קופות".

ופוסקים אלה טוענים שהדחיות בגמרא [2 דחיות "לקולא" ואחת "לחומרא"] פותחות בלשון "ודלמא" והן דחיות בעלמא.

6.
וראה, שם, בהערה כג, הערה מעניינת בשם ה"ים של שלמה", שרב אשי הכריע את הספק ב"תיקו" [להלן ביצה דף לו עמוד א], ומשמעות הדבר, שנשאר ספק ולכן יש לפסוק לקולא [כי מדובר בספק בדין דרבנן] ולא כרבי יוחנן.

6.1
אלא שקשה, שבסוגייתנו הרי אין הכרעה של "תיקו" [שאמנם נאמר בדף הבא], אלא זוהי "בעיא דלא איפשיטא" [שאז - לפי שיטתו הידועה של ה"ים של שלמה" - ניתן גם להחמיר - מסברא]. אלא בודאי הוא מתכוון לכך, שבעמוד הבא - ביצה דף לו עמוד א - הגמרא מסיימת ב"תיקו" על בעיה אחרת, וכנראה שה"תיקו" נסוב גם על סוגייתנו. וראה שם, בדף לו, ב"מתיבתא", הערה יב.

6.2
גם לפי הפוסקים כרבי יוחנן משמע מהם שכך הם פוסקים כי מדובר דווקא באמורא רבי יוחנן. אמנם מפשט דברי הגמרא לא לגמרי ברור שמדובר דווקא ברבי יוחנן.