הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

ביצה לו ע"ב

מובא במשנה ביצה פרק ה משנה ב:
"כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד".

המשנה מתחלקת כאן לשלוש קבוצות. שבות, רשות ומצווה. התלמוד הבבלי (ביצה לו, ב וכן לז, א) כאשר הוא דן בקבוצה השנייה הוא שואל, הרי לדון לקדש אישה וליבם אלו מצוות. והוא מעמיד אוקימתות שמדובר במציאות חריגה שאין כאן מצווה.

"ואלו הן משום רשות: לא דנין. והא מצוה קעביד! - לא צריכא, דאיכא דעדיף מיניה. ולא מקדשין - והא מצוה קעביד! - לא צריכא דאית ליה אשה ובנים. לא חולצין ולא מיבמין. והא מצוה קא עביד! - לא צריכא, דאיכא גדול, ומצוה בגדול ליבם".
התלמוד הירושלמי (ביצה ה, ב) לא נכנס לשלב של תירוצים וקושיות ופשוט לאחר המשנה הוא מסביר – "שבות שהיא רשות ורשות שהיא מצווה".

לדעת הירושלמי הקבוצה השנייה שהיא קבוצת הרשות כוללת באופן טבעי גם פעולות שהן מצווה. הירושלמי לא אוהב להציב תחומין- זה רשות וזה מצווה ואז בוחנים ממש אם הדברים נכנסים לגדר המצווה. לדעת הירושלמי כל החיים הם במגמה לעשות דברים טובים, ואם כך גם כאשר אומרים רשות מתכוונים גם למצווה (וראה גם פסחים משנה ג, ז).

ואם כך כאשר מדברים על שבות שהיא רשות מתכוונים כנראה לומר שאמנם לא מדובר במצווה, אולם קבוצה זו (הקבוצה הראשונה) כוללת ערכים חיוביים.

ואם עוסקים בתלמוד הירושלמי של משנה זו שתי הערות.
1. הירושלמי מסביר מה ההבדל בין מטפחין לבין מספקין. מספקין הכוונה היא מחיאת כפים שבאה מחמת כעס (מחמתו). לעומת מטפחין שהוא מחיאת כפיים הנובעת מתוך רצון. לפי ירושלמי זה אדם יכול לשלוט על הכעס שכן אין מטפחין ביום טוב.
2. הירושלמי בכל הסוגיה הזאת מחמיר במשמיעי קול והסיבה הפשוטה היא שהתלמוד הירושלמי דואג יותר לאווירה הכללית של היום טוב שלא יהיה כמו יום חול, אלא יורגש שהוא יום של קודש.