גמרו בידי אדם
ביצה כז ע"א
"אמר ליה אביי: ולטעמיך, תקשי לך קדרות דעלמא: דהא סתם קדרות דעלמא בין השמשות רותחות הן, ולאורתא אכלינן מינייהו! אלא, גמרו בידי אדם - לא קא מבעיא לן, כי קא מבעיא לן - גמרו בידי שמים".
חילוקו של אביי הוא שדבר שגמרו בידי אדם נחשב כאילו כבר נעשה שכן בידו הדבר. ודבר שגמרו בידי שמים כיון שאין בידו לגומרו, נחשב לאינו עשוי בהיותו מחוסר זמן ומעשה.
וקשה, שאמרו במסכת גיטין דף ע ע"ב:
"אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס... אמר ר"ש בן לקיש: כותבין ונותנין גט לאלתר, ורבי יוחנן אמר: אין כותבין אלא לכשישתפה... במאי קמיפלגי? ר"ל מדמי ליה לישן, ורבי יוחנן מדמי ליה לשוטה. ורבי יוחנן נמי לידמיה לישן! ישן לא מחוסר מעשה, האי מחוסר מעשה. ור"ל נמי נידמייה לשוטה! שוטה לא סמיה בידן, האי סמיה בידן, בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא".
וקשה, למה אחז אביי בסברתו של ריש לקיש לחלק בין דבר שבידנו לבין דבר שאינו בידנו, ולא הזכיר את חילוקו של רבי יוחנן שאם הדבר הנעשה מאליו נחשב כעשוי, וגם אם נעשה בידי שמים? הרי הלכה כרבי יוחנן!
אלא שסוגייתנו עוסקת בהזמנה בהלכות מוקצה, ויודה רבי יוחנן שדבר זה תלוי רק בדעתו ובמעשיו של המזמין. ואינו דומה לגדר של בר דעת היכול לגרש, שתלוי בכך שיתרפא מאליו.
