הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

ביצה כט ע"א

מובא בתלמוד הבבלי (ביצה כט, א):
"מעשה באבא שאול בן בטנית. תנא: אף במועד עושה כן, מפני בטול בית המדרש. תנו רבנן: הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות, וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות, והביאום לפני הגזברים לירושלים. אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך. - אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך. - אמרו להם: הואיל והחמרתם על עצמכם - עשו מהם צרכי רבים. דתניא: גזל ואינו יודע למי גזל - יעשה בהם צרכי רבים. מאי נינהו? - אמר רב חסדא: בורות שיחין ומערות".

לעומת זאת בתלמוד הירושלמי (ביצה ג, ו):
"תני מעשה בי רבי לעזר בי רבי צדוק ואבא שאול בן בטנית שהיו חנוונים בירושלם והיו ממלין מידותיהן מערב יום טוב ונותנין אותן ללקוחות ביום טוב רבי חנינה בן עקביה אומר אף בחולו של מועד היו עושין כן מפני מיצוי המידות אף הוא כנס שלש מאות חביות וחבירו כינס שלש מאות חביו'. אמרו להן חכמי' לא הייתם צריכין לעשו' כן אלא הואיל והחמרתם על עצמכם יעשה בהן צורכי ציבור".

ישנו כאן הבדל שנראה זניח, אולם חושבני שהוא הבדל עקרוני. השאלה היא אם בסופו של הכסף מיועד לצרכי ציבור, מי האחראי לטפל בעניין. בעוד שבתלמוד הבבלי מטילים זאת על הצדיקים בעצמם, הרי בתלמוד הירושלמי מטילים את הדברים על הגבאים שבוודאי יעשו את הדברים בצורה הטובה ביותר.
אם המקור בתלמוד הירושלמי אינו חד משמעי, הרי עיון בסוגיה נוספת תבהיר יותר את הדברים
בפרק שלישי של מסכת סנהדרין בבלי סנהדרין כה, ב) בסוגיית החזרה בתשובה של סוחרי שביעית המאפשרת להם כשירות לעדות
"ואימתי חזרתן - משתגיע שביעית אחרת ויבדלו. ואמר רבי נחמיה: לא חזרת דברים בלבד אמרו, אלא חזרת ממון. כיצד? אומר: אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוז בפירות שביעית, והרי הן נתונין במתנה לעניים".

לעומת זאת במקבילה בירושלמי (סנהדרין ג, ה):
"ר' נחמיה אומ' חזרת ממון לא חזרת דברים, שיאמ' להם הא לכם מאתי' זוז וחלקום לעניים מה שכנסתי מפירות עבירה".
אם לדעת הבבלי העבריין עצמו נותן את הכסף לעניים, הרי לפי התלמוד הירושלמי הגבאים הם אלו שנותנים את הכסף.