סקר
מסכת בבא קמא:





 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 874

 

"שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש"

ראש השנה ט ע"א


הגמ' שואלת: מה כוונת הפסוק שמצריך להתענות בערב יום כיפור, והרי נאמר שיש להתענות "בעשור לחודש". עונה הגמ': "לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". וכוונת הפסוק: ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש – עינוי הנפש בתשיעי הוא ע"י אכילה, ואכילה זו נחשבת לעינוי.

דברי הגמ' טעונים ביאור: הרי גם כאשר אוכלים בתשיעי מתענים בעשירי, מדוע א"כ אומרת הגמ' כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי, היה צריך לומר כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו צם בתשיעי, וצום עשירי יתקיים במילא בצום, כפי שהתורה ציותה "אך בעשור לחדש...יום הכפורים...ועניתם את נפשתיכם", ואם צם בעשירי יתקבלו כאן שני ימי צום, אכילת התשיעי וצום העשירי. אבל כל האוכל בתשיעי בלבד, היתה צריכה הגמ' לומר "מעלה עליו הכתוב כאילו צם בתשיעי", ומדוע נאמר כאילו צם בתשיעי ובעשירי.

בהגהות "אשל אברהם" על שו"ע או"ח מופיע כאן הסבר מעניין מאד, ונפק"מ דינית בצידו. לצום לשם שמים קל יותר מאשר לאכול לשם שמים, הרי זה כדברי מאמר העולם שהאלם לא דיבר מעודו לשוה"ר, אבל אין זה חכמה להינזר מדיבורים אסורים ע"י שתיקה, החכמה היא לדבר, אבל לדבר כמו שצריך. כך גם לגבי העינוי, להתענות מחוסר אכילה דבר רגיל הוא, אבל לאכול ולהתכוון באכילה לשם שמים זה עבודה השווה בכפלים. וכוונת הגמ' לומר: שאדם שאכל בתשיעי אע"פ שעדיין לא צם בעשירי, נחשבת לו כבר אכילת התשיעי לצום של יומיים, שקל הכתוב את אכילת התשיעי לא רק כצום אלא כצום כפול, מעתה האוכל בתשיעי וצם בעשירי נחשבת לו האכילה בתשיעי עם הצום בעשירי כתענית של 3 ימים, שהרי אכילת התשיעי נחשבת לתענית כפולה, משום הגדלות של אכילה לשם שמים, ומכאן מסיק בעל ה"אשל אברהם" נ"מ מעניינת לדינא: אם אדם שנדר להתענות תענית רצופה של 4 ימים בזה אחר זה יכול לנצל את דברי הגמ' בראש השנה יחד עם הסברו של בעל ה"אשל אברהם" ולעשות כך: להתענות ב-ח' בתשרי, לאכול ב-ט' תשרי, ולהתענות ביום כיפור, תחשב לו תענית ח' תשרי ליום אחד, אכילת ט' תשרי ל- 2 ימים, ותענית י' תשרי תשלים לו 4 ימים של עינוי רצופים, ויוצא בכך ידי חובת נדרו.

סימוכין לרעיון של ה"אשל אברהם" ניתן למצוא בספר "ישועות יעקב" המבאר מאמר גמ' במס' תענית יא. הגמ' מביאה סתירה בדעתו של רבי אלעזר הקפר שאומר: המצער עצמו מכל דבר ודבר, נקרא קדוש, שנאמר: "קדוש יהיה גדול פרע שער ראשו", ומה זה שלא ציער עצמו, אלא מדבר אחד נקרא קדוש. המצער עצמו מכל דבר עאכו"כ. ז"א שאליבא דר"א יש בזה ענין גדול לפרוש מתענוגי העולם הזה, מאכילה, משתיה, ומכל תענוג אחר, והעושה כך נקרא קדוש. שואלת הגמ': "ומי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם את עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו". מסביר רש"י: "כאילו כל מעיו קודש ואסור להכחישן דהכי משמע בקרבך קדוש, כלומר דאסור להתענות", הרי שיש איסור להתענות. עונה הגמ': "לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה". מפרש"י: "הא דמצי מצער נפשי- שיכול לסבול התענית משבחו הקב"ה, אבל מי שאינו יכול להתענות נקרא חוטא". זאת אומרת, אדם שמסוגל להחזיק מעמד בתענית עדיף שיתענה, אבל אדם שהתענית קשה עליו וע"י התענית הוא יתבטל ממלאכת שמים אזי נקרא חוטא. הגאון בעל ה"ישועות יעקב" מסביר הפוך: בעצם אדם שאוכל ויודע לשמור את עצמו בקדושה ובטהרה גם כאשר הוא אוכל, אדם כזה מעיו קדושות הם, יש בזה עוול גדול אם הוא מתענה ומכחיש את גופו, שהרי האכילה לא מזיקה לו לעבודת ה', אבל ישנם בני אדם שכאשר הם אוכלים אינם שולטים בעצמם, מתקיים בהם הפסוק: "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית". אדם כזה שכאשר הוא אוכל, מזיק לו האוכל לעבודת ה', אצלו רצוי באמת שיתענה, כדי שעבודת ה' תהיה בשלמות. נמצא שהסבר דברי הגמ' הפוך מרש"י" הא דמצי לציעורי נפשיה – אם הוא מסוגל לצער את עצמו, למרות שהוא אוכל בזה הוא נקרא חוטא אם הוא מתענה, שהרי התענית היא מיותרת, הוא עובד את ה' כראוי אף שהוא אוכל ונשאר קדוש, ומה שרבי אלעזר אמר: שיש ענין לצער את עצמו, מדובר באוכל שלא מצי לציעורי נפשו, כשהוא אוכל, הוא לא בדרגה של "ציעורי נפשיה", אדם כזה עדיף לו באמת שיתענה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר