הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי ותנא קמא - כמי הלכה
ביצה טז ע"ב - יז ע"א
תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבין לא ערובי תחומין, ולא ערובי חצרות. רבי אומר: מערבין ערובי חצרות, אבל לא ערובי תחומין. מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו, ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו. אתמר, רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי. איבעיא להו: הלכה כרבי לקולא או לחומרא? - פשיטא דלקולא קאמר! - משום דשלח רבי אלעזר לגולה: לא כשאתם שונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא: רבי אוסר וחכמים מתירין. מאי? - תא שמע, דרב תחליפא בר אבדימי עבד עובדא כותיה דשמואל. ואמר רב: תחלת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא. אי אמרת בשלמא לקולא קאמר - היינו קלקולא, אלא אי אמרת לחומרא - מאי קלקולא איכא? - כיון דמקלקלי בה רבים
היינו קלקולא. אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי, ולאסור.
מבנה הגמרא:
1.
הגמרא מביאה ברייתא עם מחלוקת בין "תנא קמא" ו"רבי":
תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבין לא ערובי תחומין, ולא ערובי חצרות.
רבי אומר: מערבין ערובי חצרות, אבל לא ערובי תחומין.
מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו, ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו.
תנא קמא מחמיר, שגם עירובי חצרות אין מערבין ביום טוב שחל להיות בערב שבת.
"רבי" מתיר בעירובי חצרות. והברייתא מביאה נימוק לדעת "רבי".
2.
הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים כמי ההלכה בברייתא הנ"ל:
אתמר, רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי.
מחלוקת בין רב ושמואל כמי לפסוק. ויש להעיר: לולא האמוראים היה צריך לכאורה לפסוק כ"תנא קמא" כי בדרך כלל הכלל הוא ש"תנא קמא" נחשב כרבים והכלל הנוסף הוא שאין הלכה כרבי מחבריו. לכן נראה שעיקר החידוש הוא דווקא בפסק דינו של שמואל שפסק דווקא כרבי.
2.1
לכאורה, אם לא היה המשך לסוגיה הרי שהיינו צריכים לפסוק כרב על פי הכלל שהלכה כרב - נגד שמואל - באיסורים. וכלל זה תקף גם כאשר רב ושמואל נחלקו כמי לפסוק ולא רק כאשר הם נחלקו בסברות עצמם!
3.
הגמרא דנה בדברי שמואל, שהכריע כ"רבי". וקצת קשה, שהרי הלכה צריכה להיות כ"רב", ומדוע דנים בדברי שמואל.
3.1
אולי כוונת הגמרא להבין את דברי רב מתוך דברי שמואל!
3.2
לפי דברינו לעיל בסעיף 2 עיקר החידוש הוא בדברי שמואל שפסק כרבי ולא כתנא קמא, ולכן הגמרא דנה בדבריו, כדי להבין מדוע בכל זאת רב פסק כתנא קמא [והלכה אמנם תהיה כרב]!
איבעיא להו: הלכה כרבי לקולא או לחומרא? - פשיטא דלקולא קאמר! -
הגמרא מציגה בעיה, האם דברי שמואל הם לקולא או לחומרא! שמואל פסק כרבי, ורבי הרי פסק בעירובי חצרות לקולא, שאפשר לערב עירובי חצרות ביום טוב שחל בערב שבת! אם כן, ברור שאם שמואל פסק כרבי הרי שכוונתו לפסוק לקולא [כי בעירובי תחומין שוים רבי ותנא קמא - לחומרא!]
וזאת שאלת הגמרא - "פשיטא..." - על מי שהציג את הבעיה.
3.2.1
לכאורה קשה, כיצד היה אפשר להבין אחרת!
3.3
ונראה לומר: בסעיף 2 העלינו שעיקר החידוש במחלוקת בין רב ושמואל היא ההלכה של שמואל שפסק כרבי. ושאלנו, הרי הכלל הוא, שאין הלכה כרבי נגד רבים [שהם "תנא קמא"], לכן הגמרא שואלת, אולי יש בדברי רבי צד חומרא, ובמקרה כזה ניתן לפסוק כמותו אפילו נגד רבים!
ועל כך אומרת הגמרא עצמה, שדברי רבי הם רק לקולא ואין צד חומרא בדבריו - לעומת דברי תנא קמא.
3.4
הגמרא טוענת שעדיין זה "פשיטא", ואין מקום להתלבט אם הלכה כרבי לחומרא או לקולא, שפשוט, שרבי פסק לקולא בעירובי חצרות?
4.
עונה הגמרא:
משום דשלח רבי אלעזר לגולה: לא כשאתם שונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא: רבי אוסר וחכמים מתירין. מאי? -
הגמרא מביאה אמורא שגרס את המחלוקת בברייתא באופן "הפוך", דהיינו, שרבי הוא המחמיר. וכאן מסבירים הפרשנים, שהבעיה שהעלו בבית המדרש [בסעיף 3.2 לעיל] היא האם הלכה כשמואל לפי גירסא א' [שרבי חולק בעירובי חצרות ומיקל ומתיר], או שהלכה כרבי לפי הגירסא השניה שהוא מחמיר - ואין לעשות עירובי חצרות ביום טוב שחל בערב שבת.
4.1
נראה שעד שלב זה הגמרא מתכוונת גם לומר שלא ברור שהלכה תהיה כרב נגד שמואל, כי לא ברור מה אמר רב, ובמקרה כזה לא הכריעו בש"ס שהלכה - באופן עקרוני היא כרב
4.2
הגמרא מנסה לפשוט את הספק:
ויש להעיר: הביטוי "תא שמע" - חריג - פותח במעשה בין אמוראים !
תא שמע, דרב תחליפא בר אבדימי עבד עובדא כותיה דשמואל. ואמר רב: תחלת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא. אי אמרת בשלמא לקולא קאמר - היינו קלקולא, אלא אי אמרת לחומרא - מאי קלקולא איכא? - כיון דמקלקלי בה רבים
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יז עמוד א
היינו קלקולא.
המסקנה בשלב זה היא, שאין לדעת האם שמואל התכוון לפסוק כרב שאסר או כרב שהתיר!
5.
אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי, ולאסור.
רבא פסק לפי הגירסא השניה, שרבי הוא זה שאסר לערב עירובי חצרות ביום טוב שחל בערב שבת. וגם משמע שפסק כשמואל.
5.1
אם רבא התכוון רק לפסוק לאיסור הרי יכול להתאים כ"רב" לפי הגירסא הראשונה שהוא המחמיר. אבל בזה שרבא מדגיש שפוסק כרבי ולחומרא - זה מתאים רק לפי הגירסא השניה.
5.1.0
ויש להעיר, רבא פסק בשם רב הונא. ורב הונא היה תלמידו המובהק של רב.
6.
וראה ב"מתיבתא", הערה ב, שמעיר, שהפסק הוא כפול, גם הלכה כרבי וגם הלכה לחומרא וכגירסא השניה במחלוקת רב ושמואל. [ואולי לא קשה כלל, כי אם רבא היה רק פוסק לחומרא הרי יתכן שפסק כרב בגירסא הראשונה! - לפי כל דברינו לעיל.]
ומובא שם ב"מתיבתא", שכשפוסקים כרבים - [בסוגייתנו - כתנא קמא] - הרי שתקף גם בדיעבד, וכשמכריעים כיחיד הפסק הוא רק לכתחילה. ולכן בזה שרבא פסק כרבי לחומרא הרי שהדין הוא רק לכתחילה!
6.1
ויש לדון בדבר האם באמת תמיד כך הכלל כשפוסקים כיחיד נגד רבים. עיקרון זה יכול להסביר מדוע בש"ס לפעמים מכריעים כיחיד נגד רבים - כדי להכריע שהדין של היחיד הוא לכתחילה אבל בדיעבד הדין כרבים. ומעניין לבדוק האם ניתן לומר דבר דומה בכל מקרה שהגמרא פוסקת בניגוד לכללי ההכרעה המקובלים בין תנאים או בין אמוראים.
7.
רמב"ם הלכות עירובין פרק ח הלכה יד:
יום טוב שחל להיות בערב שבת אינו עושה עירוב ביום טוב לא עירובי חצירות ולא עירובי תחומין אלא מערב הוא ביום חמישי שהוא ערב יום טוב, ואם חלו שני ימים טובים של גליות בחמישי וערב שבת מערב מיום רביעי עירובי תחומין ועירובי חצירות,
ואם שכח ולא עירב הרי זה מערב עירובי חצירות בחמישי ובערב שבת ומתנה אבל לא עירובי תחומין.
משמע מהרמב"ם כדברים בסוף סעיף 6. משום שנפסק כרבי [דעת יחיד] ולחומרא הרי שבדיעבד יש לפסוק לקולא והמשמעות היא [כמובא ברמב"ם] שאם לא ערב עירובי חצרות לפני יום טוב יעשה זאת ביום טוב!
