|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל – שעורה
"תנן התם: המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב. אמר רבי אלעזר: וכן לשבת. איני? והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי, כסי, ורבי חייא מקלפא ליה דביתהו כסי, כסי! אלא, אי אתמר אסיפא אתמר: המולל מלילות של חטים מנפח על יד, על יד, ואוכל, ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב. אמר רבי אלעזר: וכן לשבת" (ביצה, יג ע"ב).פירוש: תנן התם [שנינו שם] במסכת מעשרות: המקלף שעורין כדי לאוכלן חיות כמות שהן, מקלף אחת אחת ואוכלן מיד ואינו חייב במעשר, לפי שזו היא אכילת עראי. ואם קלף ונתן לתוך ידו הרבה מן המקולפות יחד חייב להפריש מעשרות. אמר ר' אלעזר: וכן ההלכה לשבת, שאם מקלף אחת אחת אין בכך משום איסור מלאכה (של דישה) ומותר. ואם מקלף כדי יד שלימה, יש בזה משום מלאכת דישה. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי [היתה מקלפת לו אשתו בשבת כוסות כוסות של שעורים קלופות]! וכן ר' חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי [היתה מקלפת לו אשתו כוסות כוסות]! אלא יש לשנות את הגירסה ולומר כי אי אתמר אסיפא אתמר [אם נאמר דבר בענין זה על סופה של אותה משנה נאמר] ששנינו שם: המולל מלילות של חטים שממעך את החטים בידו עד שקליפתן החיצונה נופלת, מנפח (נופח ברוח פיו על המוץ שיתפזר) על יד על יד (מעט מעט), ואוכל בלי לעשר. ואם נפח ונתן לתוך חיקו כמות גדולה הרי זה חייב במעשר. ועל כך אמר ר' אלעזר: וכן לשבת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לריכוז המאמרים שנכתבו על השעורה וקישוריות הקש\י כאן.
התוס' מתייחסים לשעורה לאחר הדיש ("שהיה נידש ונמלל ויצא מאתמול מן השבולת") שגרגיריה מכוסים עדיין במוץ שיש לקלפו ("אלא שהיה חסר לקלפו קליפה אחרת דקה הנשארת עליו"). מאידך גיסא החיטה הייתה מזן חשוף גרגיר שבו המוצים נפרדים בקלות מהגרגירים ודי בשפשוף ביד ("מלילה") להפריד אותם. ראוי לציין שאף שבין צמחי התרבות, קל יותר להפריד את גרגירי החיטה מהמוצים, הרי שבין צמחי הבר נוח יותר לטפל בשעורה. גם היום בזנים מודרניים יש זני חיטה חשופים (הרוב) ועטויים, ויש זני שעורה חשופים ועטויים (הרוב). גם רוב זני חיטת הכוסמין (Spelt, לא בהגדרה ההלכתית) הינם עטויים. בתעשיה כיום גרגרים עטויים עוברים תהליך של שיוף וקילוף המוץ.
|
 |
 |
|
| תמונה 3. נבט חיטה | תמונה 4. גבעול עבקנה |
 |
 |
|
| תמונה 5. גבעול עבקנה | תמונה 6. גבעול עבקנה |
המבנה הרפרודוקטיבי (רבייתי)
נתאר את החלק הרבייתי של הדגניים בסדר עולה של רמת ארגונו: 1. היחידה היסודית היא הפרח. 2. הפרחים מאורגנים בקבוצות הנקראות שבוליות. 3. השבוליות יוצרות תפרחות מ – 3 סוגים השונים זה מזה ברמת המורכבות. מבנה התפרחות מהווה סימן טקסונומי חשוב במיון הדגניים.
הפרח
הדגניים התפתחו מקבוצה של חד-פסיגיים שאיבריהם ערוכים בדורים (4) של 3. פרח הדגניים הטיפוסי קטן, ירוק או כצבע הקש, מואבק רוח. מספר אבקניו 3, ולו שחלה עילית נושאת עמוד עלי בעל 2 צלקות שעירות. שני עלי העטיף (5) קרויים מוצים. המוץ התחתון הוא קשקש דמוי סירה, ונגדו - קשקש קטן יותר, הוא המוץ העליון. הקשקש הגדול סוגר על הקשקש הקטן וכך הם מגינים על איברי הרבייה (תמונות 7-9). על המוצים (התחתון או העליון) ערוכים זיפים קשים הנקראים מלענים. בשבולת שועל המלענים מחוברים למוצים התחתונים (תמונה 10). לאחר הבשלת גרגירי האבקה המוצים מתפשקים מעט בעזרת זוג קשקשי תפיחה הנמצאים משני צידי בסיס המוץ התחתון. התפשקות זו מאפשרת לאבקנים לצאת אל מחוץ לעטיף ולפזר את גרגירי האבקה בעזרת הרוח (תמונות 11-12)(6). המאבקים מחוברים בבסיסם לזיר דק ובמינים מסוימים הוא מתארך במהירות לעיני הצופה בו בעת הפריחה. מאבקיהם של האבקנים גדולים מפני שהדגניים מואבקים ברוח. הם נפתחים בחריץ ארוך ודרכו משחררים את גרגרי האבקה. אצל דגניים בעלי מכבדים יש בבסיס סעיפי המכבד כריות של רקמה, התופחת בפריחה ומפשקת את התפרחת דבר המייעל את פיזור האבקה.
 |
 |
|
| תמונה 7. חלקי שיבולית של שבולת שועל | תמונה 8. סכימה של פרח ממשפחת הדגניים |
 |
 |
|
| תמונה 9. חלקי פרח של שבולת שועל | תמונה 10. שבולת שועל נפוצה |
 |
 |
|
| 11. שעורת התבור – הגופים הצהבהבים על פני השבולת הם האבקנים הבשלים המשתשלים החוצה מתוך השיבולית לשם פיזור האבקה בעזרת הרוח. | תמונה 12. ציבורת ההרים - האבקנים משתשלים מחוץ לתפרחת |
השיבולית
היחידה היסודית בתפרחת היא השבולית שבה פרח אחד או יותר. כל שיבולית עטופה ב - 2 קשקשים עוטפים, הנקראים גלומות, וציר (לרוב קצר) נושא פרחים, לעתים הגלומות קטנות מאוד או מנוונות. לשיבולת השועל גלומות העוטפות לגמרי את הפרחים (7). בדרך כלל הגלומות קצרות מהפרחים, ולעיתים קרובות הן נושאות מלענים. התפרחת נוצרת מקדקוד הצמיחה של הקנה לאחר שתמה סדרת העלים. במשך כל שלבי ההתפתחות עד הפריחה מוגנת התפרחת על-ידי נדני העלים. שלב ההתפתחות, שבו נראית התפרחת לראשונה מחוץ לנדן העליון, נקרא השתבלות.
תפרחות
בדגניים נפוצים 3 טיפוסים עיקריים של תפרחות, כלומר של עריכת השיבוליות:
1. שבולת היא תפרחת שכל שיבוליותיה יושבות (ללא עוקצים) על ציר אחד, הוא ציר השיבולת. תפרחת שיבולת אינה שכיחה ביותר במשפחה, אך היא מופיעה במינים חשובים כגון בחיטה ובשעורה ועוד.
2. תפרחת ששיבוליותיה נישאות על עוקצים היוצאים ישר מציר התפרחת.
3. התפרחת השכיחה ביותר היא מכבד: השיבוליות יושבות בקצות ענפים צדדיים, המסועפים לעתים, של ציר התפרחת. בתפרחת הנקבית של התירס, השיבוליות מנוונות מאוד, ונדני העלים שומרים על הקלח. לתפרחת זו קוראים אשבול.
פרי הדגניים יבש והוא מתפתח משחלה עילית עם זרע יחיד, שקליפתו מעורה בקליפת הפרי. פרי מסוג זה נקרא גרגיר. לזרע הדגניים שני חלקים עיקריים: העובר והאנדוספרם ("מחסן המזון" המשמש את הנבט עד התפתחות העלים). בדגני התרבות נעשתה סלקציה המכוונת להגדיל את הגרגיר, ובמיוחד להגדיל את האנדוספרם. גידול האנדוספרם בא על חשבון העובר הקטן יחסית. חומר התשמורת בזרעים הוא עמילן. כדי שיוכל לשמש את העובר הנובט, הזקוק למזון רב, חייב העמילן, שאיננו מסיס במים, להפוך למזון זמין. דבר זה מתרחש בתהליך הנביטה. כמה אנזימים ובעיקר עמילאזות הופכים לפעילים עם הרטבת הזרע ומפרקים את העמילן למולקולות סוכר קטנות יותר הזמינות לנבט. חשיבות הדגניים לאדם נעוצה בעיקר בעמילן שהוא חומר מזין ונוח לאחסנה. העלווה מנוצלת לשחת ולמרעה.
הפצת הזרעים עשוייה להתבצע כאשר הם לבדם אך לרוב הזרעים קטנים מכדי לפתח מנגנוני הפצה יעילים. לכן יש מינים, כמו מיני הברומית, שהפרי שלהם מופץ כחטיבה אחת עם שרידי הפרח. לעיתים כל השיבולית ניתקת, כגון במיני שיבולת-שועל. במין שיבולת-שועל נפוצה נותרות הגלומות, שהן חלקים של השיבולית, על הצמח. המוצים מגינים על הגרגיר ומסייעים להפצתו. מעניינת ביותר קבוצת הדגניים בעלי שיבולת אמיתית. במינים מסוימים של בן-חיטה ניתקת כל השיבולת כחטיבה אחת. במינים אחרים, כמו בחיטת הבר, מתפרק ציר השיבולת לקטעים. כל קטע נושא את השיבולית הצמודה אליו. יחידת התפוצה היא פרק של ציר השיבולית, והשיבולית מכילה גרגירים אחדים. בשעורת-בר המצב דומה, אך כל פרק של הציר נושא שלישיית שיבוליות, ורק אחת נושאת גרגיר. יחידת-תפוצה זו בצורת חרוט, מחודדת בבסיסה, צורה המקילה על חדירה לסדקי הקרקע. מלענים ששיניהם פונות כלפי מעלה מקשים על נמלים וגורמים אחרים לחלץ את היחידה מן הסדק. התפרקות התפרחות חיונית לפיזור הזרעים וכן להטמנתם בנקיקי אדמה בקיץ. אולם ההתפרקות מונעת גידול חקלאי משום שלא ניתן לאסוף את היבול. מסיבה זו התכונה הבולטת ביותר המבדילה בין דגני תרבות לדגני הבר היא אי שבירה של התפרחות ושמירת גרגירים.
תודה לד"ר דוד בונפיל ממכון וולקני על הערותיו.
(1) גם בימינו זן השעורה חשוף הגרגיר נחשב נדיר יחסית.
(2) חלקי הצמח שאינם קשורים לרבייה כלומר השורש, הגבעול והעלים.
(3) בסוג ברומית הוא גלילי עקב איחוי שוליו.
(4) דור הוא קבוצת עלים או פרחים של צמח, המסודרים במעגל סביב מפרק אחד של גבעול או ענף.
(5) עלי עטיף הם העלים המגינים על איברי הרבייה של הפרח. בצמחים בעלי עטיף כפול אנו מבחינים בעלי כותרת צבעוניים ועלי גביע ירוקים.
(6) בכל פרח יש 3 אבקנים מלבד מיני עטיינית שלהם 2 אבקנים.
(7) פרחיה גדולים במיוחד ולכן קל ללמוד בעזרתם את מבנה הפרחים.
מקורות עיקריים:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 255-257).
לעיון נוסף:
שעורה תרבותית באתר צמח השדה
חיטת הלחם באתר צמח השדה
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.