הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מתי הלכה כיחיד נגד רבים; "איכא דאמרי"
ביצה י"א ע"א
תנו רבנן: אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן. משום רבי יהושע אמרו: שוטחן ברוח על גבי יתדות.
אמר רב מתנה: הלכה כרבי יהושע.
איכא דאמרי, אמר רב מתנה: אין הלכה כרבי יהושע.
בשלמא למאן דאמר הלכה כרבי יהושע - אצטריך, סלקא דעתך אמינא: יחיד ורבים הלכה כרבים - קא משמע לן: הלכה כיחיד.
אלא למאן דאמר אין הלכה, פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים! -
מהו דתימא: מסתבר טעמיה דרבי יהושע, דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט,
קא משמע לן. -
ומאי שנא מעור לפני הדורסן?
התם לא מוכחא מלתא, משום דחזי למזגא עליה. הכא אתי למימר: מאי טעמא שרו לי רבנן - כי היכי דלא לסרח, מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו.
הסבר מבנה הסוגיה:
1.
תנו רבנן: אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן. משום רבי יהושע אמרו: שוטחן ברוח על גבי יתדות.
אמר רב מתנה: הלכה כרבי יהושע.
איכא דאמרי, אמר רב מתנה: אין הלכה כרבי יהושע.
הגמרא מביאה שני ניסוחים כיצד פסק רב מתנה, האם פסק כרבי יהושע או שפסק להיפך, שלא כרבי יהושע.
1.1
לפני שהגמרא מתייחסת לפסקים הללו יש לשאול, כיצד זה שיש ספק מה פסק רב מתנה באופן קיצוני והפוך זה מזה [נכון שיש דוגמאות רבות לכך בש"ס], אבל לגבי פסיקת הלכה זה מעורר קושי.
1.2
ונניח שאמנם יש ספק [שתי דעות כולל ה"איכא דאמרי"] מה פסק רב מתנה. האם יתכן שאף אמורא אחר לא פסק גם הוא במחלוקת בברייתא זו. ואולי על זה ניתן לענות שלאמוראים אחרים היה פשוט שהפסק צריך להיות כ"תנא קמא" נגד רבי יהושע, כי כך הוא הכלל בדרך כלל שפוסקים כ"תנא קמא" נגד חכם יחדי - במשנה ובברייתא!
1.3
מדוע ב"איכא דאמרי" נאמר "אין הלכה כרבי יהושע" ולא נאמר "הלכה כתנא קמא", או "הלכה כחכמים"!
נתייחס לכל הנ"ל בהמשך.
2.
המשך הגמרא:
בשלמא למאן דאמר הלכה כרבי יהושע - אצטריך, סלקא דעתך אמינא: יחיד ורבים הלכה כרבים - קא משמע לן: הלכה כיחיד.
הגמרא מסבירה שלפי ההסבר הראשון - שנפסק כרבי יהושע - יש בזה חידוש, שהלכה כיחיד נגד רבים.
ברור מקטע זה שהגמרא קובעת ש"תנא קמא" בברייתא זו מוגדר כ"רבים", בין אם באמת זו דעתם של חכמים רבים, או שזו דעת יחיד, אלא ש"עורך הברייתא" העדיף את דעתו וכתבה באופן שייראה כדעת רבים כדי לפסוק כך [כמו ש"רבי" נהג לסתום משניות או לסתום את דעת "תנא קמא" במשניות], ורב מתנה דווקא פוסק כיחיד - כרבי יהושע.
2.1
מדוע הגמרא לא מנמקת מדוע באמת ההלכה כאן היא כיחיד נגד רבים [כנראה מבוסס על ההמשך]. בכל אופן ברור שלאמורא יש סמכות לפסוק במחלוקת תנאים בניגוד לכללי הפסיקה שמתאימים באותה מחלוקת בין אותם תנאים.
הסיבה שהאמורא - רב מתנה - פסק כרבי יהושע היא - בפשטות - שכך מסתבר לו, או שכך היה ידוע לו שגזרו/לא גזרו
3.
אלא למאן דאמר אין הלכה, פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים! -
הגמרא אומרת שלפי ה"איכא דאמרי", שאין הלכה כרבי יהושע אין חידוש בפסיקת רב מתנה, שהרי מתאים לכלל שהלכה כרבים.
ויש להעיר: לפי דעה זו - רב מתנה פסק שלא כרבי יהושע, ומדוע לא פסק בלשון חיובית כחכמים - כ"תנא קמא" - בברייתא!
4. עונה הגמרא:
מהו דתימא: מסתבר טעמיה דרבי יהושע, דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט,
יש סיבה לפסוק כרבי יהושע. הסיבה היא ש"מסתבר טעמיה". כלומר הדין שלו יותר מסתבר. משלב זה בגמרא נובע עיקרון חושב: אם מסתבר טעמו של היחיד הרי שלא תקף הכלל שהלכה כרבים נגד יחיד. [הערה: אם העיקרון שהלכה כרבים נגר יחיד הוא דין דאורייתא - שנלמד מהלכות הדיינים "אחרי רבים להטות" - כיצד עיקרון זה מתבטל כשיש סברא אחרת!]
4.1 הגמרא דוחה את הנאמר בסעיף 4:
קא משמע לן. -
כלומר, למרות האמור בסעיף 4 הרי שהכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים" תקף כאן, ואת זה בא רב מתנה להדגיש שאין הלכה כרבי יהושע אלא כחכמים ["תנא קמא"].
ויש להעיר הערה יסודית לגבי משמעות הביטוי "קא משמע לן" באופן כללי, ובסוגייתנו - בפרט.
אפשרות א:
הכוונה היא שאמנם הסברא של רבי יהושע יותר מסתברת [וכמובא בסעיף 4], ולכן בא רב מתנה לומר, שהכלל ש"הלכה כרבים" יותר חזק מהכלל שלפיו פוסקים כמי שמסתבר טעמו [ולפי זה הכלל של מסתבר טעמו יחול במחלוקת שאיננה מסוג של "יחיד ורבים"]
אפשרות ב:
אמנם נשאר בתוקפו הכלל שהלכה כמי שמסתבר טעמו אפילו נגד "רבים" ["חכמים"="תנא קמא"], אלא שבסוגייתנו - כך קובע רב מתנה - אין עדיפות לסברת רבי יהושע, ולכן אין הלכה כמותו. לפי הסבר זה ברור יותר הלשון "אין הלכה כרבי יהושע" [ראה הערתנו לעיל בסעיף 3] - כי זה מה שבא לחדש ה"קא משמע לן"!
5. הגמרא ממשיכה:
ומאי שנא מעור לפני הדורסן?
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יא עמוד ב
התם לא מוכחא מלתא, משום דחזי למזגא עליה. הכא אתי למימר: מאי טעמא שרו לי רבנן - כי היכי דלא לסרח, מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו.
קטע זה מסביר את סברת חכמים ["תנא קמא"]. בדרך כלל - בש"ס - לא נוסף הסבר מסוג זה אחרי מסקנה של "קא משמע לן", אלא שבסוגייתנו נוכל להסיק שכוונת הגמרא לומר כאפשרות ב [לעיל בסעיף 4], כלומר, אם סברת רבי יהושע היתה "חזקה" הרי שהלכה היתה כמותו [נגד "רבים"], אלא, שסברת חכמים היא זו שדווקא יותר מסתברת.
6.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ג הלכה ה:
במה דברים אמורים במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדירה אסור למלוח על העור, וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין ג שוטחין אותן ברוח על גבי יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה.
הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק ג הלכה ה:
[ג] כדאיתא התם דאמר אין הלכה כר' יהושע וכן אזלא סוגיא דשמעתא ע"ש, ע"כ:
משמע ממנו שההכרעה כלשון השני [ה"איכא דאמרי" - שאין הלכה כרבי יהושע] בגלל שכך משמע מהדיון בסוגיה. כנראה שהוא מתכוון לדברינו לעיל בסעיף 5.
7.
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ג הלכה ה:
[ה] וכן אין מולחין את החלבים. שם ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן משום ר' יהושע אמרו שוטחן על גבי יתדות אמר רב מתנה הלכה כר' יהושע איכא דאמרי אין הלכה כר' יהושע
וכתב בהלכות וסוגיין בעלמא דהלכתא כלישנא בתרא ע"כ:
משמע ממנו שהכלל הכללי בש"ס - ולאו דווקא כאן בסוגיה - הוא, שתמיד הלכה כלישנא בתרא [=כ"לשון אחרון"].
דבריו מתאימים לדברי ה"הגהות מיימוניות" - בסעיף 6.
8.
לאור כל הסוגיה נראה לי לחדש ["חידוש"] לגבי משמעות הביטוי "איכא דאמרי":
הכוונה היא שרב מתנה עצמו [ולא שעורך הגמרא שמע שתי גירסאות שונות בדברי רב מתנה!] מתלבט כמי להכריע. שיטת רב מתנה היא להכריע כמי שטעמו מסתברת יותר, ובסוגייתנו הוא מסתפק איזו סברא יותר "חזקה". כלומר, רב מתנה עצמו מעלה שתי אפשרויות פסיקה ו"עורך הגמרא" [שכתב את הקטע בסעיף 5] מכריע שסברת חכמים ["תנא קמא"] היא זו שיותר מסתברת!
9.
ראה גם מה שכתבתי:
מסכת יומא דף לו
אני מוסיף המשך מספרים סידוריים בהמשך לסוגייתנו במסכת ביצה דף יא. סימונים אלה לא נרשמו במקורם שם במסכת יומא דף לו.
---------------
רבי מאיר וחכמים - יחיד ורבים
"סתם משנה"
"מסתבר טעמיה"
10.
בגמרא:
תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר +ויקרא טז+ והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, וכן במשה הוא אומר +שמות לד+ נשא עון ופשע וחטאה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: עונות - אלו הזדונות, וכן הוא אומר +במדבר טו+ הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, פשעים - אלו המרדים, וכן הוא אומר +מלכים ב ג+ מלך מואב פשע בי ואומר +מלכים ב ח+ אז תפשע לבנה בעת ההיא, לכל חטאתם - אלו השגגות, וכן הוא אומר +ויקרא ד+ נפש כי תחטא בשגגה. ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות? אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. וכן בדוד הוא אומר +תהלים קו+ חטאנו עם אבתינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר +מלכים א ח+ חטאנו (והרשענו ומרדנו) +מסורת הש"ס: [והעוינו רשענו]+ וכן בדניאל הוא אומר +דניאל ט+ חטאנו (והעוינו) +מסורת הש"ס: [ועוינו]+ והרשענו ומרדנו. אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה - עשה להם זדונות כשגגות.
אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים. -
פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! -
מהו דתימא: מסתבר טעמיה דרבי מאיר, דקמסייע ליה קרא דמשה, קא משמע לן.
ההוא דנחית קמיה דרבה, ועבד כרבי מאיר. אמר ליה: שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר? - אמר ליה: כרבי מאיר סבירא לי, כדכתיב בספר אורייתא דמשה.
11.
המבנה של
פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! -
מהו דתימא: מסתבר טעמיה ד...
מופיע בש"ס 9 פעמים כאשר לפני הביטוי מופיעה ברוב המקרים הכרעה כדעת יחיד:
כרבי יהושע - 2
כרבי מאיר - 2
כרבי יהודה - 1
כרבי אלעזר ברבי שמעון - 1
כחכמים - 2
כרבי יוסי - 1
12.
מבנה הסוגיה:
תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר +ויקרא טז+ והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, וכן במשה הוא אומר +שמות לד+ נשא עון ופשע וחטאה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: עונות - אלו הזדונות, וכן הוא אומר +במדבר טו+ הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, פשעים - אלו המרדים, וכן הוא אומר +מלכים ב ג+ מלך מואב פשע בי ואומר +מלכים ב ח+ אז תפשע לבנה בעת ההיא, לכל חטאתם - אלו השגגות, וכן הוא אומר +ויקרא ד+ נפש כי תחטא בשגגה. ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות? אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. וכן בדוד הוא אומר +תהלים קו+ חטאנו עם אבתינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר +מלכים א ח+ חטאנו (והרשענו ומרדנו) +מסורת הש"ס: [והעוינו רשענו]+ וכן בדניאל הוא אומר +דניאל ט+ חטאנו (והעוינו) +מסורת הש"ס: [ועוינו]+ והרשענו ומרדנו.
אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה - עשה להם זדונות כשגגות.
13.
אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים. -
פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! -
הגמרא מקשה כאילו על רב עצמו מדוע היה צריך להכריע בפירוש כחכמים הרי כל חכם היה פוסק כך בגלל הכלל של "יחיד ורבים הלכה כרבים". ואולי קושיית ה"פשיטא" היא של חכמים מאוחרים שמקשים על "עורך הגמרא" מדוע הוא שיבץ בגמרא את הכרעתו של "רב", ועל "רב" עצמו לא קשה כי לא אמר זאת במהלך דיון אלא אולי כהלכה למעשה ובאמת קבע כך בגלל הכלל עצמו של "יחיד ורבים הלכה כרבים".
14.
מהו דתימא: מסתבר טעמיה דרבי מאיר, דקמסייע ליה קרא דמשה, קא משמע לן.
עונה הגמרא שיש פעמים שניתן לפסוק כדעת תנא יחיד - כאשר "מסתבר טעמיה".
15.
הערות:
1. אולי מדובר דווקא בדעת יחיד של חכמים מסויימים כמו שהובא ברשימה לעיל.
2. האם הכלל שהיה ראוי לפסוק כמי ש"מסתבר טעמיה" מדובר על סברא שמובאת בסוגיה עצמה כמו בסוגייתנו שהגמרא אומרת שדעת רבי מאיר מסתברת כי יש לו הוכחה מהפסוק לגבי משה רבנו. גם בכמה מקרים בש"ס [מתשעת המופעים בש"ס] הנימוק קשור להוכחה מפסוק. ופעם אחת לגב רבי יוסי בגלל ש"נימוקו עימו" - באופן כללי.
3. אם בברייתא לא היה נכתב שמו של רבי מאיר אלא דעתו היתה מובאת כ"סתם", דהיינו כ"תנא קמא" כמי היינו פוסקים?האם גם בברייתא אומרים שבדרך כלל פוסקים כ"תנא קמא" גם אם דעתו חולקת על "חכמים", ואולי בזה שעורך הברייתא כתב את שמו של רבי מאיר הוא בא להדגיש שיש כאן "יחיד מול רבים".
4. בסופו של דבר "רב" פוסק כחכמים. מדוע? האם הוא סובר שבאמת סברתו של רבי מאיר לא משכנעת? או שמא "רב" סובר שהכלל שהלכה כרבים גובר גם על דעת יחיד שסברתו מוגדרת כ"מסתבר טעמיה"
