הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סתם משנה" - בכוונה
ביצה ב ע"א-ע"ב
גמרא. במאי עסקינן? אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה - מאי טעמייהו דבית הלל? אוכלא דאפרת הוא! אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים - מאי טעמייהו דבית שמאי? מוקצה היא! - ומאי קושיא? דלמא בית שמאי לית להו מוקצה? קא סלקא דעתין: אפילו מאן דשרי במוקצה - בנולד אסר, מאי טעמייהו דבית שמאי? -
אמר רב נחמן: לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ודאית ליה מוקצה אית ליה נולד, ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד, בית שמאי כרבי שמעון ובית הלל כרבי יהודה.
ומי אמר רב נחמן הכי? והתנן: בית שמאי אומרים: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה. ואמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון! -
אמר לך רב נחמן: גבי שבת, דסתם לן תנא כרבי שמעון, דתנן: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים - מוקים לה לבית הלל כרבי שמעון. אבל
גבי יום טוב דסתם לן תנא כרבי יהודה, דתנן: אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, מוקים לה לבית הלל כרבי יהודה. -
מכדי, מאן סתמיה למתניתין - רבי, מאי שנא בשבת דסתם לן כרבי שמעון, ומאי שנא ביום טוב דסתם לן כרבי יהודה? - אמרי: שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה - סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה - סתם לן כרבי יהודה דמחמיר. -
מקור א:
מסכת שבת דף קמג
--------------------------
[מקור 1]
1.
מסכת שבת דף קמג עמוד א
משנה. בית שמאי אומרים: מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין,
לפי רש"י [רש"י ד"ה עצמות ד"ה] מדובר בעצמות קשים שאינם ראויים למאכל כלב.
רש"י מסכת שבת דף קמג עמוד א
וקליפין - של אגוזים, דלית להו לבית שמאי מוקצה.
כי אין איסור מוקצה כשיטת רבי שמעון: מסכת שבת דף מד עמוד ב: "ההיא רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה, ורב כרבי יהודה סבירא ליה."
1.1
כדאי לדעת מהו המקור הראשון שרבי שמעון ורבי יהודה נחלקו אם "יש מוקצה" או "אין מוקצה" [באופן כללי].
1.2
ויותר "מעניין" מדוע הגמרא [בסוגיות הבאות] תולה במפורש את מחלקות התנאים – בית הלל ובית שמאי" - במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, ולא להיפך!
2.
ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה.
לפי בית הלל אסור לטלטלם בידים משום איסור מוקצה – כשיטה הכללית של רבי יהודה ["לית ליה מוקצה"].
טלטול דברים שאינם ראויים למאכל אדם:
3.
מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית,
ושער של אפונין,
ושער עדשים - מפני שהוא מאכל בהמה.
3.1
על הנ"ל:
רש"י מסכת שבת דף קמג עמוד א
מעבירין מעל השלחן - סתמא היא.
כלומר, אין בזה מחלקות, כיו שראויים למאכל בהמה מותר לטלטלם לפי כולם.
הערה:
האם כוונת רש"י להגדרה של "סתם משנה" או שכוונתו ללשון שאולה, לומר שאין בזה מחלוקת. נראה שבסוגייתנו אין בזה נפקא מינה.
ספוג,
אם יש לו עור בית אחיזה - מקנחין בו,
ואם לאו - אין מקנחין בו.
(וחכמים אומרים:) בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה.
4.
גמרא. אמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון.
כלומר, בית הלל סוברים כרבי שמעון [ש"לית ליה מוקצה "]
בפשטות רב נחמן "הופך" את דעות בית שמאי ובית הלל. ודנים בדבר. אולם יש לשאול מדוע הגמרא לא אומרת "איפוך" או כפי שמובא בדפים הקודמים במסכתנו [בשבת דף צא ובשבת דף קמ] "קם... בשיטת...".
4.1
רש"י מסכת שבת דף קמג עמוד א:
גמרא. אנו אין לנו - אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה, אלא מוחלפת שיטתה,
ובית שמאי כר' יהודה כו'.
רש"י מדגיש את הביטוי "מוחלפת השיטה".
רש"י לא מסביר מה הכריח את רב נחמן לומר כך?
4.2
המפרשים תולים את דברי רב נחמן כאן בסוגיות להלן שבת דף קנו ובביצה דף ב.
4.3
כלומר, דברי רב נחמן כאן אינם המקור הראשוני לכך שבית הלל סוברים כרבי שמעון.
4.4
תוספות מסכת שבת דף קמג עמוד א:
אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י כו' - במסכת עדיות לא מיתניא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמא דהא מהא.
לפי תוס' משמע שהמקור לדברי רב נחמן היא העובדה שמשנתנו כאן לא מנויה במסכת עדויות שמונה את המקרים בהם בית הלל מחמירים, וכדי להתאימה יש "להפוך" את שמות החכמים במשנתנו כדי שבית הלל יהיו כרבי שמעון, שבזה הם מקילים [אין דין מוקצה ]. וזו כוונת רב נחמן לעיל "אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון".
4.4.1
כנראה שלפי תוס' משמעות הביטוי "אנו אין לנו אלא" מלמד שהמסורת של בעלי המחלוקת נבעת מתוך מקור בסיסי [מסכת עדויות שהיא "בחירתא"].
4.4.2
אבל כנראה שדברי תוס' מלמדים "רק" שאחרי דברי רב נחמן יוצא שמשנתנו מתאימה למסכת עדויות. אבל באמת רב נחמן עצמו לא מתבסס על ההוכחה ממסכת עדויות "דמאי אולמא דהא מהא". מה כוונתו?
4.4.3
חתם סופר מסכת שבת דף קמג עמוד א:
אמר ר"נ אנו אין לנו וכו' פי' תוס' דממס' עדיות אין ראי' פי' דאין לנו לשבש ולהפך משנתינו אולי תנאי היא ותנא דתנא עדיות פליג אתנא דתני שבת, אבל ממחתכין דסוף מס' שבת עצמו מוכח דגם תנא דשבת ס"ל ב"ה כר' שמעון ע"כ משבש ומהפך משנתינו:
כלומר, לא הופכים [הוא קורא לזה "שיבוש"] את שמות החכמים כדי להעמיד את משנתנו בהתאמה למסכת עדויות, כי אולי יש להוסיף למסכת עדויות את תוכן משנתנו [שהרי לכאורה יש סתירה בין שתי משניות / בין שני מקורות].
4.4.4
אלא רב נחמן מתבסס על משנה אחרת בשבת דף קנו – להלן.
5.
המשך הגמרא:
מעבירין מלפני השלחן פירורין.
מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהן כזית - אסור לאבדן ביד.
6.
המשך הגמרא:
שער של אפונין.
מני? -
רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה.
בשלב זה הגמרא מעמידה את אחד המקרים במשנה במפורש כרבי שמעון שאין דין מוקצה ודין נולד. אולי לכן אמר רב נחמן את מה שאמר כדי שדברי בית הלל ברישא יתאימו לדין זה במשנה – כרבי שמעון.
אימא סיפא: ספוג, אם יש לו בית אחיזה - מקנחין בו, ואם לאו - אין מקנחין בו. אתאן לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין - אסור!
לכאורה הגמרא מקשרת בין "מוקצה" לדבר שאינו מתכוין
- בהא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו, הואיל וחזיין אגב אמן.
ודפרסייתא - אסור.
7.
משמע מהפרשנים שרב נחמן מתבסס על מסכת שבת דף קנז
[מקור 2:]
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד ב
משנה. מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים,
אף שלפני השבת היו מיועדים לבני אדם.
ונבלה היתה מיועדת לפני השבת לשחיטה ונתנבלה בשבת
כי תנא קמא סובר שאין צורך בהכנה ליום טוב [="הכנה דרבה"], ואין דין מוקצה וכדעת רבי שמעון [שמו של רבי שמעון לא מוזכר במשנה במפורש].
8.
רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת - אסורה, לפי שאינה מן המוכן.
רבי יהודה סובר שיש דין מוקצה. וכל דבר שבערב שבת היה מיועד לשימוש מסויים אסור להשתמש בו בשבת לצורך אחר. ויש דין של "הכנה דרבה".
ראה ב"מתיבתא", הערה יא בהרחבה.
9.
הגמרא מסבירה כיצד פוסקים במחלוקת במשנה:
גמרא. איתמר (ער"ל שח"ז סימן) אמר עולא: הלכה כרבי יהודה.
(ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון.)
ואף רב סבר הלכה כרבי יהודה מדכרכי דזוזי
דרב אסר ושמואל שרי
ואף לוי סבר הלכה כרבי יהודה.
כי הא דלוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא כי יתיב אקילקליתא. דאמר: דילמא לא מתכשרא, ואפילו לכלבים לא חזיא.
ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון. ואף זעירי סבר הלכה כרבי שמעון
דתנן: בהמה שמתה - לא יזיזנה ממקומה, ותרגמא זעירי: בבהמת קדשים, אבל בחולין - שפיר דמי.
עד כאן: האמוראים עטלא; רב; לוי פוסקים כרבי יהודה
והאמוראים שמואל; זעירי פוסקים כרבי שמעון
10.
והגמרא מוסיפה את דעתו של רבי יוחנן:
ואף רבי יוחנן אמר: הלכה כרבי שמעון.
11.
הגמרא תדון בדברי רבי יוחנן מפני שנראה שהוא המכריע בין כל האמוראים לעיל:
ומי אמר רבי יוחנן הכי?
והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנז עמוד א
ציטוט של מקור נוסף [מקור 3]
ביצה דף לא
אין מבקעין עצים מן הקורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב!
הקורות הם מוקצה כי בכניסת יום טוב היו ראויים לבנין ולא לשימוש. משנה זו מוגדרת כ"סתם משנה" והיא מתאימה לשיטת רבי יהודה ש"יש דין מוקצה" כרבי יהודה. ורבי יוחנן עצמו הרי מכריע בכל הש"ס כ"סתם משנה" וסותר להכרעתו לעיל בסעיף 10 - כרבי שמעון.
12.
הגמרא מיישבת:
- רבי יוחנן, ההוא - כרבי יוסי בר יהודה מתני לה.
רבי יוחנן גורס במשנה לעיל שהיא נאמרה על יד התנא "רבי יוסי בר יהודה", והיא איננה "סתם משנה".
13.
הגמרא מקשה ממשנה נוספת - במסכת ביצה דף כט [מקור נוסף מקור 4]:
תא שמע: מתחילין בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה! - התם בארזי ואשוחי, דמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה.
והגמרא מיישבת שמדובר במוקצה מיוחד שגם לפי רבי שמעון אסורה. [גם זו "סתם משנה"]
14.
הגמרא מקשה על רבי יוחנן מ"סתם משנה" נוספת.
מסכת ביצה דף מ. מקור נוסף [מקור 5]:
תא שמע: אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות!
ה"סתם משנה" כרבי יהודה שיש מוקצה, ולכן אם בין השמשות לא היתה דעתו עליהן לשוחטן אסור יהיה לו לשחוטן ביום טוב.
15.
הגמרא מיישבת:
- רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח,
לעיל שבת דף קמג [מקור 1]
בית שמאי אומרים: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלה כולה ומנערה.
ואמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון.
על סמך דברי רב נחמן יוצא שבית הלל סוברים כרבי שמעון [הם מקילים – אין מוקצה]. לכן רבי יוחנן פסק כרבי שמעון. ודברי בית הלל נחשבים כ"סתם משנה".
15.1
רש"י מסכת שבת דף קנז עמוד א: "סתמא אחרינא - בית הלל חשיב כסתמא".
"סתמא אחרינא" - 5 מופעים בש"ס. וכולם לגבי רבי יוחנן.
16.
הגמרא הקשתה לעיל על רבי יוחנן מ"סתם משנה" – מקור 5, והיא מיישבת שרבי יוחנן מסתמך על "סתם משנה" - מקור 1.
17.
אבל מדוע רבי יוחנן העדיף מקור אחד על פני מקור אחר!
18.
הגמרא מנסה להכריע במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בהלכות שבת:
פליגי בה רב אחא ורבינא,
חד אמר: בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת מיאוס,
ומאי ניהו - נר ישן.
וחד אמר: במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון,
לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו - נר שהדליקו בה באותה שבת.
אבל מוקצה מחמת חסרון כיס - אפילו רבי שמעון מודה,
דתנן: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה.
משמע שהלכה כעיקרון כרבי שמעון בענייני מוקצה. שהרי גם בסוגיה כאן שעוסקת במפורש כמי ההלכה מודגשים דווקא דברי רבי שמעון.
ראה סיכום ב"מתיבתא", הערה יא
19.
עד כאן רואים שהדיון הוא בעיקר במסכת שבת כשהסוגיה הביאה כמה משניות ממסכת ביצה.
20.
[מקור 6]
מסכת ביצה דף ב
לא נרחיב ולא נדייק בהלכות מוקצה אלא רק במבנה הסוגיה ובהגדרת המונחים שקשורים ל"כללי הגמרא"
בגמרא:
משנה/. ביצה שנולדה ביום טוב,
בית שמאי אומרים: תאכל,
ובית הלל אומרים: לא תאכל...
גמרא. במאי עסקינן?
אוקימתא א':
אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה - מאי טעמייהו דבית הלל? אוכלא דאפרת הוא!
התרנגולת מיועדת לאכילה וממילא גם הביצה שבתוכה, ומדוע בית הלל אוסרים הרי אינם מוקצה [דעתו של האדם עליה לפני כניסת השבת].
21.
אוקימתא ב':
אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים - מאי טעמייהו דבית שמאי? מוקצה היא!
התרנגולת והביצה לא מיועדים לאכילה וברור שהם "מוקצה", ולכן הגמרא שוללת את אוקימתא ב' מכיון שבאוקימתא זו דברי בית שמאי מוקשים.
21.1
נמצאנו למדים שאי אפשר להשאיר את דברי בית שמאי ללא הסבר סביר, למרות שכנראה כבר בבית המדרש שבו נדונה הסוגיה ידעו שהכלל הוא שהלכה כבית הלל. ויותר מזה, ידעו גם ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה".
22.
הגמרא תמהה על עצם הקושיה:
- ומאי קושיא?
הביטוי המלא "והאי מאי קושיא" - 2 מופעים בש"ס! ואילו בלשון כבסוגייתנו "ומאי קושיא" - יותר מ 50 מופעים.
משמעות הביטוי היא קושיא על קושיא.
דלמא בית שמאי לית להו מוקצה?
לכאורה, במקום הביטוי "ומאי קושיא" הגמרא יכלה לתרץ בנוסחים רגילים כבדרך כלל בש"ס, כגון: "בית שמאי סברי..." / "אמר לך..." / ובסוגייתנו יכלה לומר פשוט: "בית שמאי לית ליה מוקצה" ללא הקידומת "דלמא".
22.1
אלא נראה שבסוגייתנו הגמרא עדיין לא ידעה בבירור שבית שמאי "לית ליה מוקצה" ולכן נקטה בלשון "דלמא", וממילא גם הביטוי "ומאי קושיה" ברור, מכיון שיש "רק" ספק מהי דעת בית שמא, ולכן לא ניתן להקשות עליהם באופן מוחלט.
23.
הגמרא מסבירה את קושייתה לעיל בסעיף 21
קא סלקא דעתין: אפילו מאן דשרי במוקצה - בנולד אסר, מאי טעמייהו דבית שמאי? -
גם לפי דעת רבי שמעון [הכללית בש"ס] ש"לית ליה מוקצה" הוא מודה במוקצה מסוג נולד – שאסור בטלטול. ואם בית שמאי סוברים כרבי שמעון מדוע במשנתנו בית שמאי מתירים את אכילת הביצה.
24.
רב נחמן מיישב:
אמר רב נחמן: לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ודאית ליה מוקצה אית ליה נולד, ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד,
רב נחמן עדיין מעמיד את מחלוקת בית הלל ובית שמאי באוקימתא ב לעיל בסעיף 21. ולפי זה הכוונה של הביטוי "לעולם" שהוא לא חוזר בו מהאוקימתא הקודמת אלא הוא מיישב את הקושיה לעיל שיש קשר ישיר בין דין "מוקצה" לדין "נולד". ולכן ההסבר בסעיף 23 לא מתקבל, וממילא חוזרת הקושיא לעיל בסעיף 21 מהו טעמם של בית שמאי שמתירים את הביצה הרי היא מוקצה [או "נולד"].
25.
וממשיך רב נחמן ואומר:
בית שמאי כרבי שמעון ובית הלל כרבי יהודה.
יסוד המחלוקת במשנה [ביצה דף ב] הוא שבית שמאי סוברים ככלל כרבי שמעון [בש"ס] ש"לית ליה מוקצה" [וגם לית ליה "נולד"], ולכן הם מתירים את הביצה בטלטול ובאכילה. ובית הלל – להיפך – סוברים כרבי יהודה [ככלל בש"ס] שיש דין מוקצה [ויש דין נולד], ולכן הם אוסרים במשנתנו לטלטל ולאכול את הביצה.
26.
הגמרא מקשה על רב נחמן [לעיל בסעיפים 24-25] מדברי עצמו:
ומי אמר רב נחמן הכי?
והתנן: בית שמאי אומרים: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה. ואמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון! -
הגמרא מצטטת את הסוגיה לעיל - מקור 1 – [הסוגיה הבסיסית / ראשונית במאמר זה] ומובא גם לעיל בסעיף 15. במקור זה רב נחמן עצמו "הפך" את שמות החכמים ובית הלל הם אלה שסוברים כרבי שמעון שאין לו דין מוקצה, וסותר לסעיף 25 שרב נחמן עצמו קבע שבית הלל סוברים כרבי יהודה שיש דין מוקצה!
26.1
מדוע רב נחמן לא מיישב על ידי שיחליף את שמות החכמים גם בביצה דף ב [ובסעיף 25], וממילא אין סתירה.
27:
רב נחמן מיישב:
תשובתו היא שדעת בית הלל [וממילא גם דעת בית שמאי?] משתנה בהתאם לנושא הנדון. בהלכות מוקצה בשבת בית הלל מקילים, והם סוברים כדעת רבי שמעון ש"לית ליה מוקצה", ובהלכות יום טוב בית הלל מחמירים וסוברים כדעת רבי יהודה ש"אית ליה מוקצה". כלומר, רבי יהודה ורבי שמעון חלוקים גם במוקצה בשבת וגם לגבי מוקצה ביום טוב, שרבי יהודה מחמיר [יש דין מוקצה], ורבי שמעון מיקל [אין דין מוקצה]:
אמר לך רב נחמן: גבי שבת, דסתם לן תנא כרבי שמעון,
דתנן: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים –
מוקים לה לבית הלל כרבי שמעון.
רב נחמן מתבסס על המשנה [שעוסקת בדיני שבת] שמובאת לעיל במקור 2 [סעיף 7 ואילך].
27.1
מדבריו נלמד עיקרון חשוב [עיקרון א] שבמשנה לעיל מדובר בדעת תנא קמא שחולק על רבי יהודה. אבל רב נחמן קורא ומגדיר את תנא קמא כ"סתם משנה" [מכאן מוכח שבדרך כלל יש לפסוק כדעת תנא קמא נגד חכם שחולק עליו באותה משנה כי ה"תנא קמא" הוא בדרגת "סתם משנה", והכלל הוא ש"הלכה כסתם משנה" [זוהי לפחות שיטתו העקבית של רבי יוחנן בכל הש"ס].
27.2
עיקרון נוסף [עיקרון ב] נלמד מדברי רב נחמן [שמעמיד את שיטת בית הלל כאותה סתם משנה] שגם שיטת בית הלל בפני עצמה [בכל מקום?] מוגדרת כ"סתם משנה".
28.
ממשיך רב נחמן:
אבל
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ב עמוד ב
גבי יום טוב דסתם לן תנא כרבי יהודה,
דתנן: אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, מוקים לה לבית הלל כרבי יהודה. -
רב נחמן מצטט משנה [מקור 3 לעיל בסעיף 11] שהיא "סתם משנה" [שעוסקת בדיני יום טוב] שמשמע ממנה שיש דיני מוקצה [ביום טוב], ולכן בהלכות יום טוב רב נחמן מעמיד את שיטת בית הלל כדעת רבי יהודה.
29.
וכאן הגמרא מקשה קושיה יסודית:
מכדי, מאן סתמיה למתניתין - רבי,
קודם כל הגמרא [המקשן] מניחה הנחה יסודית בעריכת המשנה [ובעריכת הש"ס] [עיקרון ג], ש"רבי" קבע שמשנה מסויימת תצוטט כ"סתם משנה". זאת אומרת שגם אם בפועל חכם מסויים אמר/קבע את אותה משנה, בכל זאת רבי רצה לקבוע הלכה כמותה, ולכן השמיט את שמו של החכם כדי שהמבנה של המשנה יהיה כ"סתם משנה".
29.1
רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב:
מאן סתם לן למתניתין רבי - הוא סדר המשנה, וכשראה דברי חכם וישרו בעיניו - שנאן סתם, ולא הזכיר שם אומרו עליהן, כדי שלא יהו שנויה מפי יחיד, ונראין כאילו נשנו מפי המרובים, ויעשו כמותן.
29.1.
לכאורה אם תהיה "סתם משנה" נגד "חכמים" לא תהיה הלכה בהכרח כ"סתם משנה" כי מדובר ברבים נגד רבים!
30.
וממילא מקשה הגמרא מדוע "רבי" סותר את עצמו:
מאי שנא בשבת דסתם לן כרבי שמעון,
ומאי שנא ביום טוב דסתם לן כרבי יהודה?
31.
עונה הגמרא:
- אמרי: שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה - סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה - סתם לן כרבי יהודה דמחמיר. -
[עיקרון ד]: לפעמים צריך להחמיר [וכך היא כאן דעת בית הלל] דוקא בהלכות "קלות" [דיני יום טוב שהותרה בהם מלאכת אוכל נפש], וניתן להקל בהלכות חמורות [דיני שבת שבהם אין היתר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש]. ההחמרה היא בכך שיש דיני מוקצה וההקלה היא שאין דיני מוקצה. [קשור לנושא הכללי של "דאורייתא ודרבנן"?]
32.
נעיר בקצרה לגבי המשך הגמרא ביצה דף ב: [מקור 6 לעיל]
הגמרא דנה באוקימתא שלגביה היה הדיון עד כה מלעיל סעיף 21 ואילך:
- במאי אוקימתא - בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה, אי הכי אדמפלגי בביצה לפלגו בתרנגולת!
היא מקשה על תיאור המקרה במשנה
33.
הגמרא מיישבת
- להודיעך כחן דבית שמאי דבנולד שרי.
חידוש: משנה באה להדגיש דין של בית שמאי למרות שאין הלכה כבית שמאי!
34.
מקשה הגמרא:
- ולפלוגי בתרנגולת להודיעך כחן דבית הלל דבמוקצה אסרי!
אולי כוונת הגמרא כאן שיש להדגיש דווקא את דברי בית הלל שהרי כעיקרון הלכה כמותם.
35.
הגמרא מעלה נימוק שממנו נלמד שיש להעדיף בניסוח המשנה את דברי בית שמאי - "כח דהיתרא עדיף".
וכי תימא כח דהתירא עדיף –
36.
הגמרא מקבלת את ההנחה שבסעיף 35 אבל מקשה, שבכל אופן יש להעדיף ניסוח במשנה שיכלול את שני המקרים – תרנגולת וביצה.
ונפלוג בתרוייהו: תרנגולת העומדת לגדל ביצים, היא וביצתה, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל.
37.
בעקבות השאלה-קושיה בסעיף 36 הגמרא חוזרת לאוקימתא א – לעיל סעיף 20 ומרחיבה למעשה לאוקימתא חדשה – אוקימתא ג:
אלא אמר רבה: לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה, וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, ומשום הכנה...
