סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 871
 

"אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח"

ביצה כה ע"א

רש"י מסביר את דברי רמי בר אבא: "כמו שפרש הכתוב בקרבן עולה שהיא אכילת גבוה שיש לעשות הפשט וניתוח, ה"ה יש ללמוד מקצבים באכילת הדיוט", היינו כששוחטים בהמה לצורך אכילת הדיוט, אין לאכול מן הבהמה קודם שיפשיטו וינתחו אותה. שואלת הגמ': האם דברי רמי בר אבא מבוססים על איסור טריפה, או שדבריו נאמרו משום הלכות דרך ארץ, האם כוונתו שכל זמן שלא נתחו את הבהמה יש איסור לאכול אותה שמא ימצאו באותה בהמה סימני טריפה האוסרים אותה, או שבעצם אין לנו לחשוש למקרה של טריפה, משום שהולכים אחר רוב בהמות שאינן טריפות. מסקנת הגמ': שרמי בר אבא לא חושש לאיסור שבדבר, משום שכל בהמה שחוטה עומדת בחזקת היתר עד שיתברר שהיא טריפה, והטעם משום אורח ארעא קמ"ל. ומפרש"י: "שלא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן, אף זה הממהר לאכול קודם הפשט נראה כרעבתן". תוס' בד"ה "אורח ארעא" מוסיפים על דברי הגמ' חידוש מעניין: "דודאי ליכא איסור שמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר, מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל, הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך". נ"מ גדולה יש בין אונס לשוגג. אונס לא צריך כפרה, ואילו שוגג צריך תשובה שנכשל בשוגג באיסור טריפה, ואותו אדם שזלזל בהלכות דרך ארץ ומיהר לאכול מן הבהמה, למרות שההלכה התירה לו לאכול, אומרים תוס': אעפ"כ אם תמצא אח"כ הבהמה טריפה, יחשב אותו אדם לשוגג, והוא צריך כפרה על שגגתו "שלא היה לו למהר כל כך". שואל בעל ה"פנים מאירות": מה יהיה אם אותו אדם לא ימהר באכילתו, הוא ישחוט את הבהמה, יפשיט אותה, ינתח אותה, ורק אח"כ יאכל, אחרי שהוא אכל התברר לפתע שאותה בהמה היתה טריפה, טריפה כזו שלא נמצאה בשעת הפשט וניתוח, משמע מדברי התוס' שבמקרה כזה יחשב אותו אדם לאנוס ולא לשוגג, שהרי רק משום שהוא מיהר, אומרים תוס' שיש כאן פשיעה, משמע שאילו לא היה ממהר, אלא היה אוכל רק אחר הפשט וניתוח, אע"פ שבסופו של דבר נמצאה הבהמה טריפה, אין כאן דין של שוגג אלא דין של אונס. מסקנתו ההלכתית של ה"פנים מאירות", מובאת להלכה בפתחי תשובה [שו"ע יו"ד סי' ר"ט ס"ק א'] וכך נאמר שם: אדם שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד משמונה עשר טריפות, אין צריך כפרה על מה שאכל, משום שהיה אנוס, כן מוכח מתוס' בביצה בדף כ"ה: בד"ה "אורח ארעא" (הפתחי תשובה הוא נכדו של הפנים מאירות) מהי בעצם הסברא למסקנה הלכתית זו המוכחת מדברי התוס', "הפנים מאירות" מסביר כך: אדם שהפשיט וניתח את הבהמה, התנהגותו היתה כאורח ארעא, לא היתה שום חריגה בהתנהגותו, המקרה של טריפה הוא מקרה כ"כ לא שכיח שאין לאדם להתייחס אליו, וכיון שהתנהגותו היתה ללא דופי, לא ניתן לקרוא לו שוגג אלא אונס. ההבדל בין אונס לשוגג, הוא במידת האחריות של העושה, השוגג יש עליו איזו שהיא טענה, היה עליו לבדוק יותר טוב, היה עליו לברר, ומשום כך הקפידה התורה על שוגג שהוא צריך כפרה, האנוס מוגדר כך, משום שאין בהתנהגותו שום דופי וא"א להטיל על אחריותו את מה שקרה, שהרי עשה כל מה שהיה עליו לעשות.

הגאון המפורסם רבי יואב יהושע וינגרטן בספרו חלקת יואב בקונטרס דיני אונס, הביא על מסקנה הלכתית זו קושי' עצומה: המש' בתרומות בפ"ח משנה א' דנה באשת כהן או בעבד כהן שאכלו תרומה בתום לב, ולאחר מכן נודע להם שבשעה שאכלו לא היה להם היתר לאכול תרומה, לאשה נודע שבעלה מת, ולעבד נודע שאדונו שיחררו ללא ידעתו, והרי עבד משוחרר, ובת ישראל שהתאלמנה מבעלה הכהן בלי ילדים, אסורים לאכול בתרומה ככל זר. זר האוכל תרומה בשוגג, עליו לשלם קרן וחומש. מחייבת שם המשנה: את אותה אשה ואת אותו עבד לשלם קרן וחומש, וגם הדעה החולקת במשנה פוטרת, משום הכלל של טעה בדבר מצוה, אבל משמע מדברי המשנה: שאותה אשה ואותו עבד אינם נחשבים לאנוסים, אלא לשוגגים, שהרי האוכל תרומה באונס פטור מקרן וחומש, לא חייבה תורה אלא לאוכל בשוגג, ולא באונס, והרי ברור שאותה אשה שאכלה תרומה לא חרגה מאומה בהתנהגותה, לא נאמר בשום מקום שאין היתר לאשה לאכול תרומה, אלא דווקא בפני בעלה, וכדברי התוס' בגיטין כ"ח. ד"ה "הא": "דאתי לא תאכל בתרומה רק בשעה שרואה בעלה בפניה?" ברור שמותר לאשת כהן לאכול בתרומה, ואין עליה לחשוש שמא ברגע זה מת בעלה. מה א"כ ההבדל בין אותה אשת כהן שאכלה את התרומה בתום לב שאנו דנים אותה כשוגגת, לבין אותו אדם שניתח את הבהמה והפשיט אותה ואכל בתום לב, ואח"כ התברר שאותה בהמה היתה טריפה, שהוא אנוס ולא שוגג. תשובתו של בעל החלקת יואב לקושי' עצומה זו מתארכת לכדי סימן שלם בקונטרס דיני אונס המצורף לספר חלקת יואב ח"א.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)