סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 869

 

"ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל"

ביצה ב ע"א


הגמ' תמהה אם מדובר בתרנגולת העומדת לאכילה, מדוע שלא תאכל הרי הביצה חלק מהתרנגולת, וכשם שאת התרנגולת עצמה אפשר לאכול, מדוע יש לאסור את הביצה שנלדה ביו"ט. מתרץ רבה: שמדובר ביו"ט שחל להיות ביום ראשון, והאיסור לאכול את הביצה, משום הכנה, וסובר רבה: שכל ביצה שנולדה היום, נגמרה יצירתה מאתמול במעי אמה. ורבה לטעמיה, דכתיב: "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" חול מכין לשבת, וחול מכין ליו"ט, ואין יו"ט מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליו"ט. תוס' בד"ה "והיה ביום השישי" שואלים: הפסוק: "והכינו את אשר יביאו" נאמר לגבי המן, שהרי סדרם של פסוקים כך הוא, "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ללקוט ולקטו דבר יום ביומו" וכו' והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. ההכנה ביום השישי נעשית משום שבשבת לא היה יורד המן ולכן יש להכין ביום הששי, רש"י סבור שמה שנאמר בתורה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו מתייחס גם לערב יו"ט שיש להכין בו את סעודת יו"ט, על כרחינו שגם ביו"ט לא ירד המן, אבל דבר זה מתנגד למה שדרשו חז"ל במכילתא בפר' יתרו על הפסוק בבראשית ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, במה ברכו וקדשו ברכו במן וקדשו במן. היתה ברכה ביום השביעי שהמן ירד כפול והיתה קדושה ליום השביעי שהמן לא ירד בו, ומשמע מדברי המכילתא שדווקא בשבת לא ירד המן אבל ביו"ט ירד מן. ואם ירד מן ביו"ט כיצד ניתן להבין את דברי רבה שאומר על הפסוק והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, שיש דין של הכנה לסעודת יו"ט. תוס' בפסחים קטז. בד"ה "מה" מוסיפים על הקושיה את נוסח התפלה, אנו מתפללים "וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים" משמע שהברכה והקדושה שהיתה תלויה במן היתה רק בשבת ולא בזמן אחר אפ' לא ביו"ט. תוס' עונים שני תרוצים וביניהם תהיה נ"מ גדולה לדינא, וי"ל דמדרשים חלוקים כדאיתא במדרש, שבת לא יהיה לרבות יום הכפורים, לא יהיה בו לרבות יו"ט שלא היה יורד בהן מן, ועי"ל דאפי' היה יורד ביו"ט, מ"מ ביו"ט שחל להיות בע"ש לא היה יורד, מדכתיב קרא בו, ביום הששי, ולא כתיב שישי משמע הששי המיוחד שהוא ראוי להכנה ולא בששי שהוא יו"ט. לפי התרוץ הראשון ביו"ט לא ירד אמנם מן, ולפי התרוץ השני ביו"ט כן ירד מן ורק ביו"ט שחל בע"ש אז לא ירד מן, נ"מ בין שני המדרשים, הגמ' במס' ברכות לט: ובמס' שבת קיז: אומרת "א"ר אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה" המדובר באותם פסוקים שמות טז "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" ובהמשך שם נאמר "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד" הרי שבשבת (כיוון שירד לעמ"י בער"ש לחם משנה) יש לבצוע על שתי ככרות, כל זאת משום שבשבת לא ירד המן ובע"ש ירד כפול, מעתה יש להסתפק האם יש מצוה לבצוע על שתי ככרות גם ביו"ט, אם ביו"ט לא ירד מן ובעיו"ט ירד כפול, יש חיוב לבצוע על שתי ככרות גם ביו"ט, אבל אם ביו"ט ירד מן כמו בכל יום רגיל אין חיוב לבצוע על שתי ככרות. הרי"ף במס' פסחים כה: כותב כך: "בימים טובים בצעינן על תרתי ריפתא שלימתא כמו בשבת דאמר רבי אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ופרשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות, דעיקר חיובא בשבת משום דלא הווי המן נחית בשבת אלא הווה נחית בער"ש זוגי זוגי בימים טובים נמי לא הווה נחית אלא הווי נחית בערב ימים טובים זוגי זוגי כמן דהווי נחית בערבי שבתות, הלכך בעינן למבצע ביו"ט על תרתי ריפתא שלימתא כדמחיבינן בשבת". הרי לנו פסק הלכה ברור של הרי"ף שביו"ט יש לבצוע על שתי ככרות. אבל תוס' בפסחים וכן גם אליבא דתוס' דידן לתרוץ הראשון לפי המכילתא מביאים את דעתו של רבי מנחם שנהג הלכה למעשה לא לבצוע על שתי ככרות ביו"ט משום שביו"ט היה המן יורד כרגיל כבשאר ימי החול.

החת"ס בחדושיו מקשה הלכתא על הלכתא, אם פוסקים כדברי הרי"ף בשו"ע סי' תקפח סע' א' נאמר וחייבים לבצוע ביו"ט על שתי ככרות כבשבת, הרי שלהלכה נפסק שביו"ט לא ירד המן, כיצד א"כ אומרים אנו בתפילה של ליל שבת בנוסח אתה קדשתו וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים בשעה שברכתו וקדשתו מתייחס למן. ברכו במן וקדשו במן, ואם אנו אומרים מכל הימים ומכל הזמנים משמע שביו"ט כן ירד מן.

החת"ס מתרץ את הקושיה בחריפות גאונית: בעצם מדי יום ביומו ירד מן בשעור שניתן היה ללקוט ממנו מנה כפולה וכמו שנא' "ויעשו כן בנ"י, וילקטו המרבה והממעיט" כך גם נאמר "וחם השמש ונמס", ז"א שהמן ירד בכמות שניתן היה לאסוף ממנו מדי יום ביומו כמות כפולה אבל בדרך נס מה שלא היה נזקק לצורך אותו יום נמס והבאיש, וכדברי הפסוק "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אוכלו לקטו" מעתה טוען החת"ס כך, כאשר הגיע העריו"ט הראשון לירידת המן לא ידעו בנ"י אם ירד מן ביו"ט או שלא ירד, לקטו א"כ מנה כפולה לצורך יו"ט, שהרי בכמות המן ניתן היה תמיד ללקוט מנה כפולה וכוונתם היתה כוונה רצויה לצורך יו"ט, ושוב לא הבאיש המן למרות שאילו לא היו לוקטים היה המן יורד ביו"ט כביום חול, מה שאין כן לגבי השבת עליו נאמר מפורשות שאין צורך ללקוט משום שהקב"ה ברך את יום השבת מכל הימים ומכל הזמנים. נמצא שלמעשה לא ירד מן לא ביו"ט ולא בשבת אבל חלוק היה השבת מהיו"ט, בשבת לא ירד מן משום קדושת השבת, שקדושתו באמת גדולה יותר מכל הימים ומכל הזמנים אפי' מיו"ט, ואילו ביו"ט לא ירד המן משום שלא היו צריכים, כיון שבנ"י מיוזמתם לקטו בעיו"ט מנה כפולה כך שאין סתירה בין ההלכה הקובעת שיש לבצוע דווקא על שתי ככרות ביו"ט כבשבת, לבין נוסח התפלה של ברכתו וקדשתו. ברכתו וקדשתו מתייחס לסגולת היום וקדושת השבת סגולתה עודפת על כל הימים והזמנים והימים טובים בכך ששבת היא היחידה בה הובטח שלא ירד מן, אבל למעשה לא ירד ביו"ט משום שלקטו בעיו"ט מנה כפולה כפי שלמדו לעשות בער"ש, וכיון שלמעשה לקטו מנה כפולה בעיו"ט והיה בזה צורך מצוה, שוב לא היה צורך למן לרדת ביו"ט נמצא שיש באמת חיוב לבצוע על שתי ככרות ביו"ט כבשבת כיון שבמציאות לא ירד ביו"ט מן אחר שלקטו בערב יו"ט מנה כפולה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר