הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מאי קושיא דילמא..."
סוכה לח ע"א
משנה. מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול - לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו. לא נטל שחרית - יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.
גמרא. אמרת: נוטלו על שלחנו, למימרא - דמפסיק. ורמינהו: אם התחילו - אין מפסיקין! - אמר רב ספרא: לא קשיא: הא - דאיכא שהות ביום, הא - דליכא שהות ביום. אמר רבא: מאי קושיא? דלמא הא דאורייתא, הא דרבנן. אלא אמר רבא: אי קשיא - הא קשיא: לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו, אלמא דמפסיק. והדר תני: לא נטל שחרית - יטול בין הערבים, אלמא: לא מפסיק! - אמר רב ספרא: לא קשיא: הא - דאיכא שהות ביום, הא - דליכא שהות ביום. אמר רבי זירא: מאי קושיא? דלמא מצוה לאפסוקי, ואי לא פסיק - יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. אלא אמר רבי זירא: לעולם כדאמרינן מעיקרא, ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן - הכא ביום טוב שני דרבנן, עסקינן. דיקא נמי, מדקתני: מי שבא בדרך ואין בידו לולב, דאי סלקא דעתך ביום טוב ראשון - מי שרי?
מבנה הסוגיה:
1.
משנה. מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול - לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו. לא נטל שחרית - יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.
גמרא. אמרת: נוטלו על שלחנו, למימרא - דמפסיק.
הביטוי "למימרא" מעיד על מסקנה מתבקשת מלשון המשנה. למעשה יש כאן הנחה של פרשנות לדברי המשנה "נוטלו על שולחנו" [אולי הפשט הוא שונה לחלוטין: שצריך ליטול לולב "על שולחנו" ללא קשר לסעודה]. המסקנה של "מפסיק" היא למעשה פרשנות למשנה, שכוונתה שאם התחיל לאכול - וזו המשמעות של הביטוי "על שולחנו" - יפסיק את סעודתו כדי ליטול לולב. ועדיין קצת קשה מדוע המשנה היתה צריכה את כל ההקדמה של "בא בדרך..." - ראה בהמשך.
בכל אופן הגמרא מפרשת את המשנה שאדם חייב להפסיק את סעודתו כדי לקיים את מצות נטילת לולב מוקדם ככל האפשר [זריזים מקדימים למצוות"].
2.
ורמינהו: אם התחילו - אין מפסיקין! -
הגמרא מציגה סתירה למשנה אחרת במסכת שבת שמשמע ממנה שאם הגיע זמן תפילת מנחה אין צריך להפסיק את סעודתו כדי להתפלל.
3.
אמר רב ספרא: לא קשיא: הא - דאיכא שהות ביום, הא - דליכא שהות ביום.
רב ספרא מיישב את הסתירה. במסכת שבת מדובר שאין חשש שלא יספיק להתפלל אחרי סעודתו ולכן אין צורך להפסיק את הסעודה. ואילו במשנתנו מדובר שיש חשש שאם יגמור את סעודתו לא ישאר זמן בעוד יום ליטול את הלולב [אבל באופן עקרוני אין מחלוקת/סתירה בין שני הדינים/מקרים].
4.
אמר רבא: מאי קושיא? דלמא הא דאורייתא, הא דרבנן.
רבא מיישב את הסתירה בין המשנה לברייתא באופן אחר. תפילת מנחה היא מצוה דרבנן ולכן לא חוששים אם לא יתפלל מנחה ולכן לא צריך שיפסיק את סעודתו, לעומת דין לולב שהיא מצוה מן התורה ויותר חמורה, ולכן מחמירים יותר ולכן צריך להפסיק את הסעודה כדי ליטול לולב.
4.1
ויש לשאול: מדוע רבא פתח בביטוי "מאי קושיא", הרי אפשר לפתוח בניסוח כזה כל תרוץ בש"ס! ויותר קשה, כי לכאורה נראה שהביטוי "מאי קושיא" בא לומר שהקושיה נופלת באופן פשוט, ובמילים אחרות, התרוץ הוא פשוט וברור. אם כן, מדוע רבא מוסיף את הביטוי "דלמא..." שמעיד שהתרוץ לא פשוט ולא הכרחי!
4.2
לכן נראה לומר, שרבא מתכוין לומר, שאין לקבל את תרוצו של רב ספרא, ובמצוה דאורייתא - לולב - יש להפסיק את הסעודה אף אם תהיה לו שהות ביום לקיים את מצות לולב גם אם לא יפסיק את סעודתו. ותרוצו של רב ספרא לא מעלה ולא מוריד.
4.3
ואולי אפשר לומר שרבא יוצא מנקודת הנחה שההבחנה בין דין דאורייתא לדין שהוא מדרבנן היא הבחנה יסודית שברור שהיא משפיעה על תוצאות הדין - שאם הדין מדאורייתא חייב להפסיק את סעודתו כדי לקיים את המצוה.
ורב ספרא [או מי שאמר בשמו - נחלקו בזה הפרשנים] סובר שמכיוון שמדובר בהלכה שדומה לגזירה אין הבחנה בין דאורייתא לדרבנן וגם בדין דרבנן יש להחמיר ולהפסיק את הסעודה כדי להתפלל מנחה - מדרבנן.
לכן רבא משתמש בביטוי "מאי קושיה דילמא...", ללמדנו, שיש כאן מחלוקת עקרונית-יסודית מאד!
5.
אלא כנראה שרבא סובר שעצם ההבחנה שעשה רב ספרא נכונה אלא שהיא מתאימה למצב שונה:
אלא אמר רבא: אי קשיא - הא קשיא: לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו, אלמא דמפסיק.
והדר תני: לא נטל שחרית - יטול בין הערבים, אלמא: לא מפסיק! -
רבא מקשה סתירה אחרת אבל מתוך משנתנו עצמה. שברישא משמע שצריך להפסיק את סעודתו כדי ליטול, ואחר כך נאמר שאם לא נטל אז יטול בין הערביים - משמע שלא צריך היה להפסיק.
וכנראה שרבא עצמו אמר שעל כך ענה רב ספרא [ראה בפרשנים]:
אמר רב ספרא: לא קשיא: הא - דאיכא שהות ביום, הא - דליכא שהות ביום.
6.
אמר רבי זירא: מאי קושיא? דלמא מצוה לאפסוקי, ואי לא פסיק - יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.
רבי זירא [חי בימי אביי רבא] מקשה על רבא וטוען, שגם הסתירה שהעלה רבא במשנתנו איננה באמת סתירה ובאמת צריך כן להפסיק כדי ליטול לולב, אלא שאם "בדיעבד" לא הפסיק הרי שיוכל ליטול לולב עד בין הערבים.
6.1
ברא"ש מובאת גירסא "רב אשי" במקום "רבי זירא", ולפי זה ברור יותר הניסוח בקטע הבא "לעולם כדאמרינן מעיקרא" שמתאים לדור עריכת הגמרא.
7.
ודנים הפרשנים מה באמת היתה פרשנותו של רבא שהציג את הסתירה במשנה עד שהיה צריך להביא את תרוצו של רב ספרא עליה, הרי באמת פשט המשנה הוא כטענת רבי זירא.
7.1
כנראה שרבא הבין שמשנתנו מדברת גם ביום טוב ראשון [ולכן הוא לא מקבל את תרוצו של רבי זירא להלן], ולכן אם רב ספרא השיב שתלוי אם היה לו שהות ביום כנראה שרב ספרא הסביר את המשנה כדברי רבא!
8.
אלא אמר רבי זירא: לעולם כדאמרינן מעיקרא, ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן - הכא ביום טוב שני דרבנן, עסקינן. דיקא נמי, מדקתני: מי שבא בדרך ואין בידו לולב, דאי סלקא דעתך ביום טוב ראשון - מי שרי?
רבי זירא חוזר להסבר בסעיפים 2-3. ומה שהקשה רבא - בסעיף 4 לעיל - לא עונה באמת, כי גם במשנתנו מדובר גם בדין מדרבנן - נטילת לולב בשאר ימי החג מלבד היום הראשון.
והגמרא מדייקת זאת מלשון המשנה [רק קצת קשה מדוע לא נאמר במשנה במפורש שמדובר גם בחול המועד!]
