הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל

סוכה כז ע"ב

ישנה מצוה להקביל את פני הרב בחגים. המצוה הזו נלמדת בדרך אגב מדברי בעלה של האשה השונמית, כאשר היא הלכה לאלישע, ובעלה תמה על כך:
 

1. מלכים ב פרק ד, יח-כג

וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים: וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ: וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת: וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא: וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְאָשׁוּבָה: וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם:

מתוך דבריו אנו למדים שאילו היה זה שבת או ראש חודש היה זה מקובל שהאשה תלך אל אלישע, אבל סתם כך – באמצע השבוע – אין זה ברור. מכאן למדה הגמרא שישנה מצוה לבקר את הרב בחג, אבל בסוגייתנו מתברר שיש הסתייגות להלכה זו:
 

2. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כז עמוד ב

תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב "ושמחת אתה וביתך". איני? והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל - שנאמר "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת" - מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה! - לא קשיא, הא - דאזיל ואתי ביומיה, הא - דאזיל ולא אתי ביומיה.

דבריו של ר' יצחק הובאו גם במסכת ראש השנה, אם כי יש הבדלים קלים בלשון הגמרא:
 

3. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

ואמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" - מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל.

ואולם, דברי ר' יצחק לא ברורים, לכאורה: הוא רוצה ללמוד שיש חובה להקביל את פני הרב ברגל, אבל מהפסוק משמע שצריך לבקר את הרב דוקא בשבת ובראשי חודשים, ולא ברגלים! מסביר ר' חננאל כך:
 

4. רבינו חננאל (המאה ה-10, קירואן) מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר "ויאמר אליה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" וגו' מכלל דבחדש ושבת חייב. ואקשינן והא ברגל אמרנו. ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל.

כלומר שר' יצחק לומד שישנה מצוה להקביל את פני הרב לעתים. המינון יהיה תלוי במרחק בין הרב לתלמיד: אם הרב קרוב, יש ללכת אליו פעם בשבוע או בחודש, ואם הוא רחוק, לפחות בשלושת הרגלים.

למצוה הזו יש גם נפקא מינה מעניינת בהלכות סוכה: מי שהולך להקביל את פני רבו נחשב כשליח מצוה וממילא יהיה פטור מסוכה, כפי שלמדנו השבוע בדף היומי:
 

5. תלמוד בבלי סוכה דף כו עמוד א

הולכין לדבר מצוה - פטורין בין ביום ובין בלילה. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא - הוו גנו ארקתא דסורא. אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין.

יש לציין שרש"י לא הסתפק בכך שהם הולכים להקביל את פני ריש גלותא, והוסיף שהם באים גם לשמוע את הדרשה. ואולם, מרש"י משמע שהאמוראים היו פטורים מן הסוכה מכיון שהם היו עסוקים במצוה של הקבלת פני הרב.

הרמב"ם אכן פוסק להלכה את המצוה הזו:
 

6. משנה תורה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ז

וחייב לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו ואח"כ ישב. וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.

מהו היסוד במצוה הזו? יש שרצו לומר שזה חלק ממצוות החג, כמו עליה לרגל. יש שרצו לומר שזה נועד לצורך לימוד תורה, שהרי ברגלים אנשים פנויים יותר ללמוד תורה. ויש שרצו לומר שזה חלק מהלכות כבוד הרב. העובדה שהרמב"ם כתב את ההלכה הזו בהלכות תלמוד תורה, באותו סעיף העוסק בקימה לכבוד הרב, מוכיחה שלדעת הרמב"ם זה חלק מהלכות כבוד הרב ולא חלק מהלכות חגים.

האם נשים חייבות במצוה זו? לכאורה אם זה חלק ממצוות תלמוד תורה, נשים צריכות להיות פטורות מכך, שהרי נשים פטורות מתלמוד תורה. גם אם זה חלק ממצוות החג לכאורה יש לפטור את הנשים, שהרי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואולם, עלינו לזכור שהמקור למצוה הזו נלמד דוקא מהאשה השונמית, ומשמע שהיא נהגה כך. אמנם אפשר לומר שהיא נהגה כך ממידת חסידות, אבל אם כן – כיצד לומד ר' יצחק מדברי בעלה את ההלכה שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל?

התמיהה הגדולה בהלכה הזו היא שהשולחן ערוך השמיט אותה לחלוטין. היא לא מופיעה בהלכות כבוד הרב, וגם לא בהלכות החגים. מסביר ה'נודע ביהודה' שהסיבה לכך היא שהמצוה הזו קיימת רק בזמן שבית המקדש היה קיים, ואילו היום אין מצוה לקבל את פני הרב, ומכיון שהשו"ע כותב רק את הדינים הנוהגים היום, הוא השמיט זאת:
 

7. נודע ביהודה (ר' יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג) תניינא או"ח סימן צד

במכתבו סימן ב' כתב וזה לי כהרבה בשנים נפלאת היא בעיני דטור וש"ע השמיטו הא דאמר ר' יצחק (ר"ה דף טז) וסתמא דתלמודא בסוכה דף כז קמותיב מיניה והאמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל והרמב"ם הביא לההיא דר' יצחק וכו'. יורנו בזה. עכ"ל דברי מעלתו. וג"כ נלענ"ד לתרץ. ובאמת לישנא דר' יצחק שם במס' ר"ה תמוה מאד דקאמר חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע וגו' לא חדש ולא שבת וגו' מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל עכ"ל. והנה פתח ברגל וסיים בחודש ושבת וכיון דקרא בחודש ושבת מיירי הוה ליה למימר חייב אדם להקביל פני רבו ברגל וחודש ושבת. וכבר הרגיש בזה הריטב"א והביאו הרי"ף בעין יעקב וכל דבריהם דחוקים.
והנלענ"ד בזה הוא זה. דודאי מהאי קרא ילפינן דבשבת וחודש שיש בו תוספת קדושה שהרי יש בו קרבן מוסף יש מקום לקבל פני רבו שגם על הרב ניתוסף אז שפע להשפיע על תלמידו, והוא הדין ברגלים. ואמנם להטיל חוב אי אפשר מטעם שאמרו בקידושין דף לג אמר אייבו אמר ר' ינאי אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים, ואף שהטור יורה דעה סימן רמ"ב מביא דעת החולק היינו משום דזה לא מקרי כבודו גדול מכבוד שמים במה שעומד מפניו בכל עת שרואהו דאטו אם היה רואה פני השכינה בכל רגע מי לא היה קם?
...ומעתה גם לקבל פני רבו אי אפשר לחייב בכל שבת ור"ח דא"כ יהיה כבוד רבו גדול מכבוד השכינה שאינו הולך לירושלים רק שלש פעמים וגו' בחג המצות וגו' ובהא אף החולקים בעמידה מודים דכאן שפיר הוה כבוד רבו גדול מכבוד שמים שלכבוד השכינה אינו הולך רק בג' רגלים ולקבל פני רבו הולך כמה זימני בשתא. וא"כ לפי זה בזמן הזה שבעוונותינו הרבים נתקיים "והשימותי את מקדשיכם" שאפילו בשעת שממה קדושתה עליה והשכינה לא זזה מכותל מערבי ואין אנחנו הולכים לקבל פני השכינה שמה כלל כי לא חייבה אותנו התורה כי אם בקרבן חגיגה ועולות ראיה, אין מקום להטיל חיוב לקבל פני רבו כלל כשאינו הולך בלאו הכי ללמוד ממנו אלא שילך רק לקבל פניו, דאם כן כבודו גדול מכבוד שמים ור' יצחק על זמן המקדש אמר שחייב לקבל פני רבו. והא דהקשה מימרא דרב יצחק על ר' אליעזר בסוכה דף כז שאמר לר' אילעי אינך משובתי הרגל היינו משום דגם ר' אליעזר בזמן הבית היה. ועוד דהרי ר' אליעזר קרא דריש "ושמחת בחגך" ושפיר מקשה איך אפשר לקבל פני רבו ברגל אפילו בזמן המקדש והא צריך שלא לצאת מביתו ברגל ומשני באזיל ואתי ביומיה. וממילא נפקא לן שלעתיד כשיבנה המקדש ושם נעלה ונראה יחזור חיוב זה לקבל פני רבו ברגל למקומו. ולכן הביא הרמב"ם הא דר' יצחק שכן דרכו להביא כל הנוהג בזמן המקדש... אבל הטור והש"ע שאינם מעתיקי הגמרא אין דרכם להביא רק מה שהוא ע"פ הדין ובזמננו זה לכן השמיטו דבר זה שאינו חיוב עתה.

אומר ה'נודע ביהודה' שכיון שחרב המקדש אין מצוה לעלות לרגל, וממילא אם תישאר המצוה להקביל את פני הרב ברגלים יהיה זה זלזול בכבוד השכינה, שאיננו מחוייבים לעלות לראות את פני ה', ואנחנו עדיין הולכים לראות את פני הרב.

אגב, בתוך דבריו אומר ה'נודע ביהודה' גם את הטעם למצוה להקביל את פני הרב: "שגם על הרב ניתוסף אז שפע להשפיע על תלמידו". כלומר שהטעם הוא לקבל ברכה ושפע מהרב, כי בחגים יש לרב השפעה של ברכה. כלומר שהעניין הוא שפע הברכה המושפע על הרב בחג, ולא חלק מחובות התלמיד בחג. לדבר זה יש נפקא מינה מעניינת שמציע הרב יצחק סנדר:
 

8. הרב יצחק סנדר (שיקגו) "הדרום", חוברת לה, ניסן תשל"ב

והנה במקרה שתלמיד בן חוץ לארץ שבא לבקור בארץ ישראל לראות פני רבו שהוא תושב בארץ. התלמיד שהוא בן חו"ל מחויב לחוג גם יום שני של גליות, ולעומתו הרב צריך לחוג רק יום ראשון. ונמצא במקרה שהתלמיד לא הספיק לראות פני רבו במשך יום ראשון של יום טוב... לפי הנודע ביהודה מכיון שהיום השני לרב כבר הוא יום חול, הרי "השפע הנוסף" נעדר, ומשום כן פטור התלמיד ממצוה זו.

ואולם, ר' יהונתן אייבשיץ, ב'יערות דבש', סבור בדיוק הפוך: בזמן שבית המקדש היה קיים לא היתה מצוה להקביל את פני הרב, שהרי אז הולכים לראות את פני ה' בבית המקדש, ורק כשחרב בית המקדש זה קיים כתחליף לעליה לרגל:
 

9. יערות דבש (ר' יהונתן אייבשיץ, המאה ה-18, צ'כיה) חלק א דרוש יב

ואמרו בגמרא דר"ה חייב אדם לקבל פני רבו ברגל, שנאמר מדוע את הולכת אליו לא חודש ושבת היום, מכלל דבחודש ושבת איבעיא ליה למיזל. וכבר נתקשו בו: פתח ברגל ומביא ראיה על חודש ושבת, ורגל מאן דכר שמיה? אמנם יובן בהנ"ל דקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה, ואם כן בזמן הבית לא היה חיוב לקבל פני רבו ברגל, כי היו מקבלים פני שכינה בעולים לראות בית ה', אבל חודש ושבת דאינם עולים... על כל פנים יש לקבל פני תלמיד חכם שהוא כעין קבלת פני שכינה, ואין בו טורח הדרך. לכך בשונמית שהיה בזמן הבית לא הזכיר מועד וחג כי אם חודש ושבת, דשם הוה ליה למיזל ממדת חסידות, ולכן ר' יצחק דאיירי בזמן הזה אמר חייב לקבל פני רבו ברגל, כי ברגל חייב מהתורה לעלות לראות לפני ה' בעזרה, אם כן עכשיו החיוב ברגל לקבל תמורתו פני תלמיד חכם, ולכך לא הזכיר חודש ושבת, כי זהו אינו מן החיוב, כי לא נזכר בתורה ואינו רק מידת חסידות.

לפי דברי ר' יהונתן אייבשיץ בזמן שבית המקדש היה קיים לא היה צורך להקביל את פני הרב ברגל, ואילו בשבת ור"ח היתה זו מידת חסידות. אבל לאחר שנחרב בית המקדש, התחדשה המצוה לקבל את פני הרב ברגל. לשיטתו קשה מדוע השו"ע לא כתב את ההלכה הזו, אבל מצד שני הוא אינו צריך להידחק כמו הנודע ביהודה ולקבוע שהסיפור של ר' אליעזר היה לפני חורבן הבית. גם נכדו של ה'חתם סופר', בשו"ת שבט סופר, סבור שהמצוה להקביל פני רבו אינה דוקא בזמן שבית המקדש היה קיים, אלא גם בזמן הזה, וממילא ההגבלה של הגמרא שכאשר אדם לא חוזר לביתו בערב הוא פטור מהמצוה הזו תקפה גם היא, ולכן לכאורה אסור לצאת בחג לקבל את פני הרב. אך כדי להסביר את המנהג של החסידים שנוסעים לרבי (או לאומן) לחג, הוא מיישב את מנהגם:
 

10. שבט סופר (ר' שמחה בונם סופר, המאה ה-19, סלובקיה) אורח חיים סימן יז

אחד"ש תורתך, כשהיית בימי החג אתי במחיצתי שאלת ממני לחוות לך דעתי מה שנהגו החסידים אנשי מעשה במדינת פולין וגם במדינתינו בגליל התחתון שהולכים על ימים טובים ונוסעים ועוזבים את ביתם לקבל פני רבם אי נכון והגון לעשות כן. בראשית דברי אני אומר הא דאמר ר' יצחק בר"ה דף טז חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי' לה למיזל לאו דוקא רבו שלמדו תורה דנשים אינן מחוייבין בתלמוד תורה וקרא דילפינן מינה בשונמית כתיב ועיין במג"א סי' ש"א סק"ז שכתב האשה שווי לאיש בזה כדילפינן משונמית וצ"ל שכל גדול בדורו ואיש קדוש מיקרי רבו
...והנה בנוב"י שם הביא קושיה למה השמיטו הטור וש"ע הא דר' יצחק והרמב"ם פ"ה מלכות ת"ת הלכה ז' הביא הא דר' יצחק ותירץ דחיוב זה לא היה רק בזמן הבית שהיו מקבלים גם פני השכינה בעלותם לרגל אבל לא בזמן הזה שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים והא דהקשה דר' יצחק על ר' אליעזר בסוכה דף כז שאמר לר' אילעאי אינך משובתי הרגל היינו משום דגם ר"א בזמן הבית היה ועוד דהרי ר"א קרא דרש ושמחת בחגיך ושפיר מקשה איך אפשר לקבל פני רבו ברגל אפילו בזמן המקדש הא צריך שלא לצאת מביתו ברגל עיין שם.
ודבריו תמוהים לפענ"ד דע"כ הך מעשה דר"א לא היה בזמן המקדש שהרי ר"א היה בלוד ואי בזמן הבית הוי למה לא עלה לרגל? וגם לתלמידו לא הוכיח רק שיצא מביתו ולא שלא עלה לרגל!? ודוחק לומר שלא היה להם קרקע או שהיו רחוקים מירושלים ואינם עולים לרגל. וגם לפי מה שכתב אפילו בזמן הבית לא משכחת שיקבל פני רבו ברגל כיון שא"א לצאת מביתו הרי בזמן הבית היה עולה עם אשתו ברגל...
אלא דגם בזמן הזה החיוב לקבל פני רבו ברגל... א"כ אין היתר כלל לעזוב את ביתו כל ימי הרגל לילך ולהקביל פני רבו אפילו אלו שחוזרים לביתם תוך ימי הרגל נמי אינם משובתי הרגל דהא שמחה נוהגת כל ימי הרגל כדתנן במתני' סוכה ההלל והשמחה שמנה והשמחה נוהגת בכל יום ויום מימי הרגל בפני עצמו משא"כ בראיה וחגיגה שאין נוהגין אלא יום אחד א"כ גם אלו שחוזרים לביתם בתוך הרגל לא שפיר עבדי.
ושבתי וראיתי שיש לקיים מנהגן של ישראל דקדושים הם שסומכין עצמם על הרמב"ם שם שכ' שחייב להקביל פני רבו ברגל ולא חילק בין אם עבר ואתי ביומיה לבין אזל ולא אתי ביומיה...
ואשר אני אחזה ליישב בשנדקדק האיך טעה ר' אילעאי שהוא מחויב לקבל פני רבו ברגל אף שמבטל בזה שמחת ביתו זו אשתו איך יעלה על הדעת לבטל מצות עשה דאורייתא המפורשת בקרא בשביל מצוה דברי קבלה לקבל פני רבו ברגל...
ע"כ נראה לי דכבר חקר בשאגת אריה סי' ס"ה אי מצות עשה דושמחת בחגך נוהג נמי בזמן הזה מן התורה או דילמא אין נוהג מן התורה כיון דאין לנו שלמי שמחה ובתוס' מועד קטן דף י"ד כתבו דשמחת הרגל דרבנן "ושמחת" היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה. א"כ י"ל דוודאי נדחה מצוה דרבנן של שמחת הרגל מפני מצוה דדברי קבלה וחייב לקבל פני רבו שהוא מצות עשה דדברי קבלה ודוחה מצוה דרבנן של "ושמחת".

כלומר שהמצוה להקביל את פני הרב היא מצוה מדברי קבלה, ובזמן שבית המקדש היה קיים היא נדחתה מפני מצוות שמחת הרגל. אבל לאחר שחרב בית המקדש, ושמחת הרגל היא רק מצוה מדרבנן, אין היא דוחה את המצוה להקביל את פני הרב.

הרב פינחס זביחי מביא מספר הסברים נוספים לכך שר' אליעזר לא עלה לרגל:
 

11. עטרת פז (הרב פינחס זביחי שליט"א) חלק א כרך ג – חו"מ סימן טו

ועכ"פ נראה ישוב נכון ליישב דברי הנודע ביהודה כנ"ל דלעולם ביהמ"ק קיים הוה בזמן שר' אלעאי בא לבקר את ר' אליעזר, ורק ר"א חולה היה באותו פעם ולהכי לא עלה לרגל כיון דהוא פטור בכה"ג וכמבואר ברמב"ם. וראה עוד בשו"ת מצפה אריה (סימן ד) שכתב ליישב, דר' אליעזר לא עלה לרגל כיון שהוא היה מנודה כמבואר בגמ' בב"מ (נט ע"ב) והמנודה פטור מלעלות לרגל, דהא בגמ' מועד קטן (טו ע"ב) מספקינן אי מנודה משלח קרבנותיו למקדש שיקריבו לו או לא, ומשמע דפשיטא דאינו ראוי לביאה, ור' אילעאי לא עלה לרגל משום שהיה חייב להקביל פני רבו ברגל ומורא רבך כמורא שמים כדתנן באבות (פ"ד מי"ב). ובזה כתב ליישב נמי דברי הרמב"ם הנ"ל הל' תלמוד תורה (פ"ה ה"ז) שהשמיט את חילוק הגמ' בסוכה אי אזיל ואתי ביומיה או לא וכו', דהיינו לפי שבזמן ביהמ"ק היו כל ישראל עולין לירושלים ומקבלים שם פני רבותיהם, דלא שכיח שהרב לא יעלה, וממילא נמי לא שכיח דלא אזיל ואתי ביומיה שהרי כולם נמצאים בירושלים.

הרב טייכטל מיישב אחרת את השאלה מדוע הרמב"ם לא מסייג את המצוה רק למצב שבו האדם יכול לחזור לביתו באותו יום: הדברים האלה נכונים רק לשיטתו של ר' אליעזר, אך חכמים חולקים עליו וסוברים שאפשר לשמח את האשה גם בבגדי צבעונין, ואין שום צורך להיות איתה בחג. לפי זה, מי שרוצה להקביל פני רבו ברגל חייב לדאוג לשמח את אשתו בבגדי צבעונין (הדברים מצוטטים מתוך 'דף על הדף' למסכת סוכה):
 

12. משנה שכיר (הרב יששכר שלמה טייכטל, המאה ה-20, הונגריה) ח"ב סי' קלט

...דהנה איתא בפסחים דף ק"ט דנשים משמחן בבגדי צבעונין, וא"כ יש להעיר על ר' אליעזר שאמר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל דכתיב "ושמחת אתה וביתך", הא אפשר לקיים שניהם לשמח את אשתו בבגדי צבעונין וא"צ להיות עמה יחד בבית!? וצ"ל דר' אליעזר פליג על הגמ' דפסחים וס"ל דהמצוה דשמחת אתה וביתך הוא דישמח אותה בגופו, אבל להגמ' בפסחים א"צ לשמח אותה בגופו, רק בדבר שחוץ לגופו היינו בבגדים נאים, ולזה באמת אינו צריך להיות עמה יחד בבית, ושפיר יכול להקביל פני רבו ברגל אפילו בלא אזיל ואתי ביומי... ועל כן החסידים שרוצים להקביל פני רבם ברגל יתאמצו ביותר לקנות לנשיהם בגדים נאים לכבוד יום טוב, ואז יכולין ליסע לקבל פני רבם, ותרתי עולה בידן.

לסיכום: ראינו מספר מקורות שעוסקות בשאלה של הקבלת פני הרב ברגל בזמן הזה. ישנם עוד פוסקים רבים שדנו בשאלה זו. לדוגמא: מג"א או"ח שא סק"ז. כף החיים תיט סק"ח. ציץ אליעזר חלק יז סימן מא אות ג. חזון עובדיה יו"ט עמוד צט. ערוך לנר סוכה כז. זכרון יוסף או"ח י. בצל החכמה ח"א סימן סג אות ד. מהרי"ל דיסקין ח"ב קונטרס אחרון סימן נד, ועוד.

בכל מקרה, לכל הפירושים יש להעיר כמה הערות:
א. המקור למצוה הזו הוא דוקא מהאשה השונמית, שלכאורה לא היתה מחוייבת בכך ועשתה זאת כמידת חסידות.
ב. ר' יצחק דיבר על רגל, אבל הביא ראיה מפסוק שעוסק בשבת ובראש חודש. הר"ח הסביר שהמצוה תלויה במרחק מהרב, והרגל הוא לאדם הרחוק ביותר. הנו"ב הסביר שבזמן שבית המקדש היה קיים המצוה היתה רק ברגלים, ואילו בשבת ובראשי חודשים הלכה השונמית כמידת חסידות. לשני התירוצים קצת קשה שהעיקר חסר מן הספר.

הסבר מקורי לסוגיה הזו מצאתי בדבריו של הרב השל מקראקא, ב'חנוכת התורה': הוא אומר שהאשה השונמית לא היתה חייבת כלל לבוא לאלישע הנביא, אבל בימים שבהם התלמידים היו לפניו היה אסור לה לבוא. בעלה שאל למה היא הולכת, שהרי עכשיו לא שבת ולא ראש חודש, ולכן התלמידים בישיבה ואסור לה ללכת לשם. הסבר זה מסתדר יפה מאוד עם הגרסא במסכת ראש השנה, אך קשה לפי הגרסה בסוגייתנו:
 

13. חנוכת התורה (ר' אברהם יהושע השל, המאה ה-17, פולין) ליקוטים אות ר

הנה הקושיא ידוע הא בקרא לא נזכר כלל רגל. וגם מה זה דמסיים מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל הא הוא רוצה לדייק על רגל ומסיים חודש ושבת. ויש לתרץ על פי מה דאיתא בגמרא דאיתתא לא תלך לבי רב, שמא יתנו בה התלמידים עיניהם ויבואו לידי הרהור, רק ביומא דמפגרי רבנן שאז אין התלמידים בבית רבם אז מותרת לילך לבי רב.
והשתא יש לומר דשיעור הפסוק כך הוא: מדוע את הולכת אליו היום, הא איתתא אסורה לילך לבי רב כנזכר לעיל. והלא לא חודש ולא שבת היום, אם כן מצויים התלמידים בבית רבם. ומדייק הגמרא מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל. דהיה קשה להגמ' אמאי לא אמר לה לא חודש ולא שבת ולא רגל היום. הא רגל הוא גם כן יומא דמפגרי רבנן. אלא על כרחך מדלא הזכיר אלא רק חודש ושבת שמע מינה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, משום הכי אסורה לילך לבי רב ברגל גם כן, ורק בחודש ובשבת מותרת דאז התלמידים בביתם. וזה דמסיים הגמרא מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל. רצה לומר דרק בחודש ושבת לחוד היתה מותרת לילך, אבל בשאר ימות השנה לא, ואף ברגל גם כן לא היתה רשאית אם כן שמע מינה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.