אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע"
בעלי 'חזקות' במצוות שאין אפשרות לתת לכל אחד את חזקתו
נפתח תחילה בנושא אקטואלי לימים אלו. בקהילה אחת היו שני אנשים שלכל אחד 'חזקה' על התקיעות בראש השנה. לזה חזקה לתקוע ביום הראשון, ולרעהו חזקה על התקיעות ביום השני. שנה אחת היתה קביעותה כשנה זו שראש השנה חל בה בשבת. כיון שכן באו לדין ודברים מי מביניהם הוא שיתקע. בעל החזקה לתקיעות ביום הראשון טען, שהוא שמוחזק לתקוע ביום הראשון בו תוקעים, ולפיכך כיון שהשנה היום הראשון בו מתקיימות תקיעות – הוא יום ב' דראש השנה, הרי שהוא שיתקע. לנגדו טען בעל החזקה הקבוע לתקוע ביום השני, כי לא כך, אלא כל אחד מהם מוחזק לתקוע באחד מימי ראש השנה. הראשון ביום הראשון דראש השנה, והוא מוחזק לתקיעות ביום השני, ולפיכך תמיד יתקע ביום השני – אף השנה.
לא בימינו אנו קמה והתייצבה שאלה זו, אלא לפני כשלוש מאות שנה והיא נשלחה לדין אלא המהר"ם א"ש - הגאון רבי מאיר אייזנשטאט (שו"ת "פנים מאירות" ב, קכו), המסיק שהשני נדחה מפני הראשון שהוא שיתקע. אך נחלק עליו ב"שערי תשובה" (תקפא, ג) הסבור שלא כן אלא הראשון ידחה והשני הוא שיתקע.
מחלוקתם נסובה סביב השאלה אם יש לדמות נידון זה למנהג הנהוג לגבי פיוטים הנאמרים בליל יום טוב של סוכות, אז אם חל היום הראשון של יום טוב בשבת - אין אומרים בליל יום טוב שהוא ליל שבת פיוטים. והמנהג ברוב הקהילות שהפיוט של ליל יום טוב ראשון נדחה לליל יום טוב שני, והפיוט של ליל יום טוב שני – נדחה לגמרי בשנה כזו. וסברת ה"פנים מאירות", שהוא הדין לגבי תקיעת שופר, שכפי שבפיוטים הנדחים מפני השבת – אזי נדחה הפיוט של יום ראשון ליום שני ואין אומרים הפיוט של יום שני, הוא הדין לגבי תקיעות שאם נדחות מפני השבת – אזי יתקע רק הראשון. לעומתו סבור ה"שערי תשובה" שאין לדמות זאת, שכן בפיוטים יתכן שעוד בשעה שתיקנו בה לומר פיוטים בלילות החג – התקינו שאם יחול בשבת ידחה הפיוט של ליל יום ראשון לליל יום שני. מה שאין כן בנוגע לתקיעות שהיא כעין שאלה בדיני ממונות ובה לא שייך לומר כן. השערי תשובה מאריך בדין זה, ולא ניכנס לכל פלפולו, אלא נפליג לשאלה דומה שאירעה כמאתיים שנים לאחר מכן ובתקופה אחרת של השנה.
בעיר דווינסק – עירו של רבינו מאיר שמחה הכהן – ה"אור שמח" היה בית כנסת בו נהגו למכור את כל חזקות המצוות של כל השנה, כבר בחג שמחת תורה. וכך מכרו את כל העליות של "אחד לפני האחרון" (שבדרך כלל היא עליית שישי) לאדם אחד, שנהג לקנות מצוה זו במשך כמה שנים. וכן מכרו את כל עליות '"חזק" של כל השנה לאדם אחר שאף הוא כבר החזיק באותה קניה במשך כמה שנים. בשנת תרמ"ג, אירע שפרשת שקלים חלה בפרשת פקודי, והיה זה ראש חודש אדר שחל בשבת. בשנה כזו השישי קורא בסיום הספר ('חזק'), השביעי בראש חודש, והמפטיר את פרשת שקלים. עתה קמו שני בעלי החזקות ונתעצמו בדין - זה טען עליית הסיום היא היא "אחד לפני האחרון" ושייכת לי, ושכנגדו טוען שזו עליית הסיום-ה'חזק' ושייכת לו.
ורבי מאיר שמחה בדרכו האופיינית והמקורית מצא ראיה מפתיעה לפסק הלכה בנידון זה מסוגייתנו ("אור שמח" תפילה יג, כ). הגמרא דנה בשניים שזה החזיק באילנות וזה בקרקע, והיינו שני אנשים שקנו ביחד שדה אחד קנה את האילנות שבה ורעהו את הקרקע, ועשו כל אחד קנין חזקה בחלקו, ואמר רב זביד שבעל האילנות קנה רק אותם, ולפיכך משיבשו אינו יכול ליטע אחרים במקומם, שכן בעל הקרקע קנה את כל הקרקע. אך הקשה עליו רב פפא, שאם כן מייד כשייבשו האילנות יאמר בעל הקרקע לבעל הפירות שיעקור את עציו, ואין סברא שבעל הקרקע יוכל לדחוק אותו עד כדי כך. ולפיכך הסיק רב פפא שבעל האילנות קנה אותם ואת הקרקע שסביבם, ובעל הקרקע קנה את כל יתר הקרקע שבשדה זו.
ומעתה – דן ה"אור שמח" שאף בעניינו כן הוא הדבר, שאם נאמר שסיום הספר שבאותה שנה יצא כעלית שישי – שייך אכן לאותו שקנה את עליות 'אחד לפני האחרון', נמצא שלאותו שקנה את סיומי הספרים אין כלום ויידחק לגמרי מחזקתו. אבל אם נאמר שעליית הסיום כן שייכת לזה שקנה את כל סיומי הספרים, ואותו אחד שחזקתו היא אחד לפני אחרון יעלה 'אחד לפני הסיום', עתה לא ייצא כאן אף אחד ריקם. וכך אכן הורה לנהוג הלכה למעשה, שבעל 'אחד לפני אחרון' – יעלה חמישי, ובעל הסיומים יעלה לשישי-חזק.
