חזקת הבתים / הרב יעקב לויפר
פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה
בפרק חזקת הבתים, שלומדי הדף היומי יתחילוהו בערב ראש השנה תש"ע הבעל"ט, עוסקות המשנה והגמרא רבות בדיני חזקת קרקע, שאינה אלא לאחר שלוש שנים.
נידון דנן הוא דוגמא טובה כמה משפיעים המילים על הלך מחשבתו של האדם. אם תשאל את הלומד המצוי אם יש קשר בין דין 'חזקת ממון' [שנקרא גם – קצת בטעות – המוציא מחברו עליו הראיה] ובין דין 'חזקת ג' שנים', הוא לא ימצא אותו בקלות, ויתכן שאף יסבור כי אין קשר. דין 'חזקת ממון' הוא דין שמספיקא לא מפקינן ממונא, ודין חזקת ג' שנים הוא ראיה שהמחזיק קנה את הקרקע, מדשתיק המוכר ולא מיחה בכל אותן שלוש שנים.
אמנם באמת מדובר כאן באותו דין, רק שהדרך אליו שונה: ענין 'חזקת ממון' הוא הקביעה מה היא 'ברירת המחדל', דהיינו מה ההסתכלות של בית דין על הממון: האם התפיסה האוטומטית היא שהממון של ראובן, וממילא בעל דינו נחשב כמי שבא להוציא מהתפיסה הזאת, דהיינו מה ש'מוחזק לנו'. או להיפך: ברירת המחדל היא שהממון של שמעון, וראובן הוא זה שבא להוציא מתפיסה זו, ועליו הראיה.
במיטלטלין, ברירת המחדל היא לטובת מי שמחזיק את החפץ תחת ידו. דבר הנובע מהנחת היסוד ש'חזקה – מה שתחת ידו של אדם שלו הוא', כי 'אַחְזוֹקֵי אֱנָשֵׁי בְּגַנָּבֵי לָא מַחְזְקִינַן'. לפיכך אם אנו רואים חפץ ביד ראובן, ויודעים אנו כי היה אתמול של שמעון, הרי שהנחת היסוד שלנו, ברירת המחדל שלנו, היא שמן הסתם הגיע החפץ לידו של ראובן בדרך כשרה. שכן – אחזוקי אנש בגנבא לא מחזקינן.
הנחת היסוד הזאת חשובה מאוד, שכן היא קובעת מי הוא המוחזק ומי הוא המוציא; אם בעלי הדינים היו שותקים, היינו מניחים כי מן הסתם החפץ הגיע ליד ראובן בדין, כגון שקנאו משמעון. לפיכך אם שמעון טוען כי ראובן גנב ממנו את החפץ – נמצא ששמעון בא להפקיע את מה שהוחזק לנו, ומכיון שהוא זה שמשנה את המוחזק, אין בכוחו לעשות זאת אלא בראיה.
דבר זה מבהיר גם את משמעות המלה 'מוחזק' שרבים מפרשים אותה שלא כדין. ברגיל, סבור הלומד כי פירוש המלה 'מוחזק' היינו זה המחזיק בחפץ. ולא היא! המחזיק בחפץ נקרא 'תָּפוּס', וזה המושג 'תפיסה' הנידון רבות בסוגיית 'תקפו כהן' והמסתעף ממנה. 'מוחזק' הוא מי שאנו מחזיקים כבעל הממון. הוא זה שמוחזק אצלנו ולא המחזיק בחפץ [ולכן: מוחזק, לשון פָּעוּל. ולא מחזיק, כפי שהיה מתבקש לכאורה].
*
כעת נבין היטב את הקשר בין חזקת ממון של מיטלטלין ובין חזקת הבתים. כי בעוד שבמיטלטלין החזקה היא מיידית, וכל האוחז חפץ תחת ידו הרי הוא מוחזק בו והטוען אחרת עליו להביא ראיה, הרי שבקרקע לא תופס הכלל של 'חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו הוא'. לא ניכנס כאן לטעם הדבר שכלל זה אינו חל בקרקעות, אבל כך הוא הדין: קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואם יום אחד צץ לו תושב חדש בקרקע – אין ישיבתו ראיה שהוא הבעלים, ואנו לא תופסים אותו כ'ברירת המחדל' של בעל הקרקע.
באיזה שלב הופך המחזיק בקרקע ל'מוחזק'? זאת באה המשנה של 'חזקת הבתים' לומר: אם ישב בה שלוש שנים בשופי ללא ערעור – או אז מתהפך המצב לטובתו, וההסתכלות האוטומטית היא שהוא בעל הקרקע – אלא אם כן יוכח אחרת. נמצא שישיבת שלוש שנים בקרקע מביאה את היושב לאותו מצב שיש למחזיק מטלטלין מן הרגע הראשון ואילך: הוא מוחזק לנו כבעלים.
לסיכום: חזקת מטלטלין – מיד, ואילו חזקת קרקעות – צריכה שלוש שנים של ישיבה בקרקע כדי שהיושב יהיה מוחזק בעינינו כבעלים וכל הטוען אחרת יחשב כמוציא ממה שהוחזק לנו. חזקת שלוש שנים אינה ראיה, אלא הפיכת הסטטוס של היושב ממוציא למוחזק.
