הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
טבילה בזמנה אינה מצוה
יומא דף פח ע"א
תנאי היא, דתניא: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים. נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכפורים. בעל קרי טובל והולך עד המנחה. רבי יוסי אומר: כל היום כולו. ורמינהו: הזב והזבה המצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת - טובלין כדרכן ביום הכפורים. נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכפורים. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו. רבי יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה אין יכול לטבול. - לא קשיא, הא - דצלי תפלת נעילה, הא - דלא צלי. אי דצלי - מאי טעמייהו דרבנן? - קא סברי רבנן: טבילה בזמנה מצוה. מכלל דרבי יוסי סבר לאו מצוה? והתניא: הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילת מצוה - כורך עליו גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף. וקיימא לן דבטבילה בזמנה מצוה פליגי! - ההיא רבי יוסי בר יהודה היא. דתניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: דיה לטבילה שתהא באחרונה. תנו רבנן: הרואה קרי ביום הכפורים - יורד וטובל, ולערב ישפשף. - לערב? מאי דהוה הוה! - אלא אימא: מבערב ישפשף, (קא סבר מצוה לשפשף).
ראה מה שכתבתי במסכת נידה דף ל:
1.
בגמרא:
... ש"מ תלת [="שמע מינה תלת"], ש"מ: ר"ע היא, דאמר בעינן ספורים בפנינו, וש"מ - ר"ש היא, דאמר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק, וש"מ - טבילה בזמנה מצוה.
ורבי יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה.
הגמרא מציינת שבית הלל ובית שמאי [בברייתא] סוברים שטבילה בזמנה "מצוה" [ולכן היה דיון ארוך בסוגיה כמה טבילות צריכה אשה לטבול בכל מיני מצבי ספק].
2.
והגמרא מציינת שרבי יוסי ברבי יהודה חולק וסובר שאין מצוה לטבול "בזמנה" אלא רק כשרוצה להיטהר, אבל טבילה שאינה מטהרת [כי עדיין יש ימי ספק] אינה מצוה ואינה צריכה.
3.
תוספות מסכת נדה דף ל עמוד א:
ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה - כך פסק ר"ח דהלכה כב"ש וב"ה
ותימה דפשיטא דר' יוסי בר' יהודה יאמר דלא פליגי עליה ב"ש וב"ה
ומעשים בכל יום שאין לך אשה טובלת בזמן טבילת נדה ולא בזמן טבילת שומרת יום כנגד יום וזבה ובפ' בתרא (לקמן דף סז:) נמי אמר מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו ניטבלינהו ביממא דז' משמע שלא היו טובלין ביום בשום פעם
ורבינו אליהו הזקן שיסד באזהרות טבילה בזמנה על ד' גדילים כולו יסד דלא כהילכתא דה"נ יסד כר"א (סנהדרין דף מה.) דאמר כל נסקלין נתלין דדריש ריבוי ומיעוט וקי"ל דדרשינן כללי ופרטי דהא קיימא לן דקרקע אינה נגזלת.
תוס' מציין שר"ח פסק בסוגייתנו כבית הלל ובית שמאי שטבילה בזמנה מצוה, ותוס' רומז שהלכה כבית הלל ובית שמאי נגד רבי יוסי ברבי יהודה – וזה פשוט.
4.
אבל הוא מקשה: הרי גם רבי יוסי ברבי יהודה ידע שאינו חולק על בית הלל ובית שמאי ובודאי הוא התכוון לומר שיש להסביר את בית הלל ובית שמאי באופן כזה שגם הם סוברים שטבילה בזמנה אינה מצוה – וכך פוסק תוס' עצמו [ראה "מתיבתא", הערה כח, וב"ילקוט ביאורים", עמוד צב, בהערה סו].
5.
לכאורה ניתן לומר שיש כאן מחלוקת. ר"ח סובר שהתנא רבי יוסי ברבי יהודה חולק [ורשאי לחלוק] על בית הלל ועל בית שמאי יחד.
ותוס' סובר שאינו יכול לחלוק.
5.1
וכנראה ששורש מחלוקתם הוא מתי נקבע הכלל, שהלכה כבית הלל באופן מוחלט [עד כדי כך שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה]
6.
למעשה שאלה זו שואלת הגמרא במסכת ברכות דף נא עמוד ב:
והלכה כדברי בית הלל - פשיטא! דהא נפקא בת קול! - איבעית אימא: קודם בת קול, ואיבעית אימא: לאחר בת קול, ורבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול.
מהגמרא במסכת עירובין משמע שהכלל ש"הלכה כבית הלל" נאמרה על ידי בת קול כבר בימי בית הלל ובית שמאי [תקופה די ארוכה כשלעצמה], ורבי יוסי ברבי יהודה חי - כמובן - הרבה אחרי תקופת הלל ושמאי, ולכן נוכל לומר, שרבי יוסי ברבי יהודה נקט כשיטת רבי יהושע שאין משגיחין בבת קול, ולכן לא בהכרח אין לחלוק על בית הלל ובית שמאי.
7.
אבל אפשר לומר יותר מזה: הר"ח סובר שבזה ש"עורך הגמרא" בסוגייתנו מביא בסוף הסוגיה את דברי רבי יוסי ברבי יהודה, סימן שעורך הגמרא מצהיר שרבי יוסי ברבי יהודה חולק על בית הלל ובית שמאי.
8.
ועוד יש להעיר: הרשב"א מעיר, שר"ח פסק כבית הלל ובית שמאי מפני שהם "רבים" נגד "יחיד" – רבי יוסי ברבי יהודה. ניתן ללמוד מדבריו יסוד חשוב: יתכן שהכלל שהלכה כבית הלל חל רק כאשר הם חולקים על בית שמאי, אבל לא נגד תנאים אחרים [אפילו אם הם מאוחרים הרבה יותר, כגון רבי יוסי ברבי יהודה]. ואולי ראוי לפסוק דווקא כתנא המאוחר [כלומר, שהכלל "הלכה כבתראי" חל גם בין דורות התנאים!]
9.
בכל אופן תוס' פוסק שטבילה בזמנה אינה מצוה – והכל בגלל סוגיות אחרות בש"ס!
וראה בהרחבה, "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים צב-צג.
10.
לגבי שיטת הרמב"ם, מובא ב"לחם משנה", שהרמב"ם פסק שטבילה בזמנה - אינה מצוה [כשיטת התוס' בסוגייתנו]
אמנם, עיקר ההוכחה היא לא מסוגייתנו, אלא מסוגיות אחרות.
לחם משנה הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ו:
נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל. ...ורבינו נראה שהביא לשון ת"ק ומשמע לכאורה שפוסק טבילה בזמנה לאו מצוה היא.
...ורבינו פסק בפ"ג מהלכות עבודת יוה"כ דמזין עליו בשלישי ובשביעי ובפ"ב מהלכות פרה פסק דמזין עליו כל שבעה ימים והיינו כר' חנינא וכיון דבגמרא אוקימו דאיהו סבר דטבילה בזמנה מצוה היכי פסק כותיה.
...
ואתי שפיר דרבינו לא הזכיר בהלכות נדה דין דפרק המפלת דהאשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דפליגי ב"ש וב"ה בטבילות ור' יוסי בר יהודה אומר דיה לטבילה באחרונה דכיון דאיהו סבר דטבילה בזמנה לאו מצוה הוי הלכתא התם כר' יוסי בר"י ולכך לא הזכיר בהלכות נדה הדין ההוא דממילא ידעינן ליה אבל אם היה סובר דטבילה בזמנה מצוה היה לו להזכיר הדין ההוא לעשות מנין הטבילות כב"ה. ...
10.1
והוא מתייחס גם לסוגייתנו:
וי"ל דרבינו סובר כדכתבו התוס' פ"ב דביצה דף י"ח) דאפילו מ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר לטבול ביוה"כ
והביאו ראיה מסוף יומא דף פ"ח) דאמרו שם דנדות ויולדות וזב וזבות טובלות ובעל קרי עד המנחה משום דטבילה בזמנה לאו מצוה משמע דאע"ג דאינה מצוה מ"מ עושה אותה ביוה"כ אם ירצה וכן כתבו בפ' כל כתבי (דף קכ"א) ואף על גב דבתעניות אמרו חייבי כריתות אין אבל אחריני לא אולי הטעם לקרב טהרתה אף על גב שאינה מצוה...
למרות שטבילה בזמנה אינה מצוה אבל הוא רשאי לטבול ביום הכיפורים [כי אין זו רחיצה של הנאה].
