סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 863
"ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בסוכה"
סוכה כה ע"ב
שואלת הגמ': פשיטא, ומתרצת הגמ': מהו דתימא הואיל ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא. ומסביר הרא"ש: מצטער הוא בישיבת הסוכה יותר מבישיבת הבית, דאבל חפץ הוא להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה כדי להיות טרוד בצערו, קמ"ל הנ"מ צערא דממילא, אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה. המגן אברהם לאחר שהביא את דברי הרא"ש כתב: "וכתוב בספר תניא אם המת היה חביב כ"כ שאין יכול להסירו מלבו פטור, ומיירי שמצטער בישיבתו בסוכה כמש"ל", והמ"ב הביא שבספר "ישועות יעקב" חולק בזה על התניא, וכתב בשער הציון: שגם בשאר הראשונים לא מצא דבר זה (היינו כחילוק התניא). הט"ז מקשה על סברת הרא"ש ואומר: דא"כ היה אסור לנחם אבלים דקא מצערין אותו שלא יוכל להצטער. (ולכאורה דברי הרא"ש מבוארים היטב, שכתב: דאבל חפץ הוא להיות מתבודד ויושב במקום צער היינו שבסוכה בחג מקום שמחה הוי, וצער הוא להיות מצטער במקום שמחה ולהסיח הדעת ממנו, משא"כ בניחום אבלים דאדרבא עסוקים באבלו ומצטערים עמו ומנחמים איתו, ובכך הם לו למשיבי נפש)? עי"ש מה שהקשה עוד על הרא"ש, ומה שביאר הסוגיא. לדברי הרא"ש יוצא: שהחילוק בין מצטער לאבל בזה שאבל יכול להסיר הצער מלבו, משא"כ בצער דממילא היינו כגון שהסוכה מצערתו מחמת חמה צינה או סירחון שאינו יכול להסיח הדעת מצער זה פטור הוא מהסוכה, וגם בחולה שפטור מן הסוכה מכיון שלא יכול להסיר צערו ובביתו יקל עליו חליו.
(ליקוטי אור)
