|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
מאי דכתיב עצי שטים עמדים – שיטה מלבינה
"אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: עצי שטים עמדים. תניא נמי הכי: עצי שטים עמדים שעומדים דרך גדילתן. דבר אחר: עמדים שמעמידין את ציפוין. דבר אחר: עמדים שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר עצי שטים עמדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה, מה ע"ב).פירוש: כיון שהזכרנו דברים שאמר ר' ירמיה משום ר' שמעון בן יוחאי, מביאים עוד דברים שנמסרו לנו בדרך זו. אָמַר חִזְקִיָּה אָמַר ר' יִרְמְיָה מִשּׁוּם [בשם] ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן כגון בנטילת לולב, שצריך להחזיקו כשקצהו התחתון פונה כלפי מטה, וכפי שֶׁנֶּאֱמַר בענין קרשי המשכן: "עֲצֵי שִׁטִּים עמְדִים" (שמות כו, טו), להדגיש שאותם עצי השיטים אשר בנו בהם את המשכן היו עומדין בו כדרך גדילתם, ולא העמידום באופן אחר. ומעירים: תַּנְיָא נַמִי הָכִי [שנויה ברייתא גם כן כך]; נאמר: "עֲצֵי שִׁטִּים עמְדִים" לומר שֶׁעוֹמְדִים במשכן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן בטבע. דָּבָר אַחֵר: "עוֹמְדִין" פירושו שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת צִיפּוּיָן, כלומר שעצי השיטים היו מחזיקים את ציפוי הזהב שעליהם שהיה מחוזק במסמרים ונסמך על העץ. דָּבָר אַחֵר: מה פירוש "עוֹמְדִין" שֶׁמָּא תּאמַר אָבַד סִיבְרָם (תקוותם) וּבָטֵל סִכּוּיָין לאחר שנחרב המשכן, ושוב לא ישמשו בקדושה, תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֲצֵי שִׁטִּים עמְדִים" שֶׁעוֹמְדִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים ועוד יתגלו לנו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
עצי השיטהפרסומם העיקרי של עצי השיטה במקורות נובע מתפקידם בבנין וריהוט המשכן. קרשי המשכן היו מעצי שיטים: "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים. עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד" (שמות, כו ט"ו-ט"ז). הבריחים שחיברו את הקרשים היו מעצי שיטה וכן המזבח, הארון ובדיו, השולחן והעמודים לכפורת ולמסך. השיטה מופיעה במקרא גם בשמות מקומות כמו למשל במסעות בני ישראל: "ויחנו על הירדן מבית הישמות עד אבל השטים בערבת מואב" (במדבר, לג מ"ט) ועוד. המדרש (תנחומא, בובר, תרומה סימן ט') קושר בין השטים ששימשו לבניין המשכן ובין שמות המקומות הנקראים בשם זה:
חלק מאיזכורי השיטה בספרות חז"ל קשור בדרך כזו או אחרת לפסוק: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו" (ישעיהו, מא י"ט). למשל דברי הגמרא בראש השנה (כג ע"א): "... דאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו וכו'". בהמשך הסוגיה שם: "אמר רבי יוחנן: כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה, שנאמר אתן במדבר ארז שטה. ואין מדבר אלא ירושלים, שנאמר ציון מדבר היתה וגו'". השיטה עץ סרקעל פי הדברים שנאמרו במדרש תנחומא בשם רבי שמואל בר נחמני ומופיעים במקורות נוספים(1) השיטה נכללת בקבוצת מיני עצים הנקראים באופן כללי בשם "ארזים". הכוונה בעיקר לעצי סרק הטובים לבנייה ולעשיית כלים ורהיטים. מדברי המדרש עולה שהשיטה היא המעולה שבעצים אלו. הארזים הוזכרו כעצים שאינם עושים פירות: "... והא דריש ר' חייא בר לולייני, מאי דכתיב: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה? אם נאמר תמר למה נאמר ארז? ואם נאמר ארז, למה נאמר תמר? אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר: מה ארז אין עושה פירות, אף צדיק אין עושה פירות וכו'" (בבא בתרא, פ ע"ב). במדרש (2) אנו מוצאים פתגם המעיד על כך שהשיטה איננה נותנת פירות: "... המשל אומר: מן שטייא לית הנייא אלא מן קציא וכו'" כלומר שניתן להינות מהשיטה רק לאחר קציצתה. עדות מפורשת לכך שהשיטה היא עץ סרק אנו מוצאים במדרש (3): "דבר אחר: ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, למה עצי שטים? למד הקב"ה דרך ארץ לדורות שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות אומר לו: ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתם על אחת כמה וכמה". אמנם יש לשיטה תרמילים שחורים הדומים לחרובים אך הם אינם ראויים למאכל אדם (תמונה 1).
|
 |
 |
|
| תמונה 2. שיטה סוככנית | תמונה 3. שיטה סלילנית צילם: עמרם אשל |
 |
 |
|
|
תמונה 4. שיטת הנגב צילם: אמנון ליבנה |
תמונה 5. שיטת הנגב צילם: אמנון ליבנה |
מ. כסלו מציע לכלול בשם "שיטה" שני מינים ראויים ששימשו במשכן למטרות שונות:
1. שיטה מלבינה (Faidherbia albida) (תמונות 6-9) שהיא המין היחיד שמגזעו הענק ניתן היה להכין קרש שלם למשכן. שיטה זו גדלה בר גם בארץ וייתכן שאף יובאה ממנה למצרים.
2. שיטת היאור (Acacia nilotica) שאינה גדלה בארץ אך ייתכן ובעבר גם גדלה בתחומי סיני וא"י. בערבית מצרית היא נקראת "סנט". שיטה זו התאימה לייצור לוחות חזקים ומאריכי חיים. כנראה שמין זה שימש להכנת כלי המשכן.
היתרון בזיהוי זה על פני מיני השיטים האחרות הגדלות בארץ הוא בכך שהוא מאפשר להבין טוב יותר את הבשורה שבפי הנביא ישעיהו: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו". לאור העובדה שהשיטים בארץ גדלות בנופים מדבריים לא מובן כיצד הופעתן מסמלת תקופת פריחה יוצאת דופן. מאידך גיסא המינים שיטה מלבינה ושיטת היאור, שערכן לבנייה ונגרות רב, ואינן גדלות היום במדבר מסמלות את הגאולה העתידה. השיטה המלבינה מסמלת את הירידה למצרים והחזרה לארץ ישראל. הבשורה בנבואת ישעיהו היא שלקראת בניית בית המקדש העתידי יפרח המדבר עם העצים הדרושים לבנייתו ובניית השולחן והארון.
שיטה מלבינה
השיטה המלבינה היא השיטה האפריקאית הגדולה ביותר וגובהה מגיע ל – 30 מ' (תמונות 2-5). הגזע בדרך כלל יחיד וקוטרו עד 2 מ' ואף 6 מ'. א. אהרונסון דיווח על עץ שיטה מלבינה שגדלה ליד יבנה שהקיפו הגיע ל – 8 מ'. העצה בהירה וקלה וצפיפותה, לאחר ייבוש באוויר, 0.56 גרם לסמ"ק. תכונה זו חשובה כאשר מדובר בקורות שיש לשאתן על פני מרחקים גדולים. על פי המדרש (תנחומא, בובר, תרומה סימן ט) מקור הקורות הוא בעצים שנטע יעקב כאשר ירד למצרים:
מהיכן היו הקרשים, יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים, אמר לבניו בני עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים עשו לי משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, בשעה שיאמר לכם לעשות משכן, והארזים מצויין בידכם, מיד עשו כשאמר להם אביהם, עמדו ונטעו ארזים.
עצים אלו הגיעו לידי יעקב מאברהם: "... אמר רב נחמן כתיב ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך, הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם אבינו בבאר שבע שנאמר ויטע אשל בבאר שבע וכו'" (שיר השירים רבה, וילנא פרשה א). תאורים אלו עולים בקנה אחד אם ההנחה שהקרשים נעשו משיטה מלבינה שהרי עץ זה גדל בר בארץ ישראל.
זיהוי השיטה עם השיטה המלבינה מאפשר להבין מדרש נוסף: "... אמר רבי לוי כתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים, הבריח שלשים ושתים אמה היה ומהיכן היתה נמצאת בידם לשעה, מלמד שהיו מוצנעים עמהם מימות יעקב אבינו הה"ד (שמות ל"ה) וכל איש אשר נמצא אתו עצי שטים, אשר נמצא עצי שטים אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו מתחלה וכו'". באפריקה הטרופית ההתרבות של השיטה המלבינה מתבצעת בעיקר על ידי זרעים אולם בארץ היא מתרבה בדרך כלל בעזרת שורשים אופקיים שמתפשטים למרחקים גדולים ומהם צומחים נצרים המתפתחים לעצים (תמונה 10). משורשים אלו ניתן להכין מוטות ארוכים וגמישים שאורכם עשוי להגיע לשלושים ושתים אמה.
שיטת היאור
שיטת היאור גדלה בנאות מדבר ועל שפת היאור. העצה שלה קשה, גוונה אדום והיא מתמרקת היטב. היא משמשת לבנייה, לחרושת עץ, לבעירה ולתעשיית הפחם. מגזע העץ ניתן להפיק לוחות שאורכם עד 3 מ'. זה העץ המקומי היחיד שהתאים לבניית ספינות המסוגלות לשוט בנילוס. תמשיחי קיר עתיקים מעידים על כך שהרבו לנצל את שיטת היאור במצרים ובסודן וכנראה הכינו ממנה את כלי המשכן. תרגום השבעים התכוון כנראה לשיטת היאור כשתרגם "עצי שטים עמדים" עץ שאינו מתקלקל (עץ עמיד).
 |
 |
|
| תמונה 6. שיטה מלבינה - צולמה בעמק האלה | תמונה 7. שיטה מלבינה - עלים |
 |
 |
|
|
תמונה 8. שיטה מלבינה בשלכת צילמה: שרה גולד - "צמח השדה" |
תמונה 9. שיטה מלבינה צילמה: שרה גולד - "צמח השדה" |
תמונה 10. שיטה מלבינה - שורשי העץ משתרעים למרחק רב ואולי שימשו כבריחים במשכן.
ראיות לזיהוי השיטה
ההנחה שהשיטה המלבינה היא השיטה המקראית עשוייה להשתלב טוב יותר במקורות מאשר מיני שיטה אחרים מסיבות נוספות:
אזור גידולה של השיטה המלבינה
במדרש (6) אנו מוצאים דיון בשאלה מנין היו לבני ישראל במדבר עצי שיטים גדולים שמהם ניתן היה להפיק קרשים באורך עשר אמות ולפי לוי אפילו באורך שלושים ושתים אמות עבור הבריח התיכון. על פי אחת הדעות עצים אלו הובאו על ידי יעקב אבינו מבאר שבע: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך? אמר רב נחמן: שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע וכו'". רבי לוי מציג דעה שונה: "... ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע". בהמשך המדרש מסופר: "אעין דשטים הוה במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון, אתון ושאלון לרבי חנינא חבריהון ורבנן, אמר להם אל תשנו ממנהג אבותיכם". על פי הירושלמי (תענית, פ"א סד טור ג /ה"ו) "מגדלא" הוא מגדל צבעייא: "אעין דשיטין הוון במגדל צבעייא אתון ושאלון לרבי חנניה חברהון דרבנן מהו מיעבד בהון עבידא אמר להן מכיון שנהגו אבותיכם בהם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש" (7). מוצאים אנו בעזרת שני מקורות אלו (המדרש והירושלמי)שמקור השיטים לבניית המשכן היה במגדל צבעייא. מיקומו המדויק של אתר זה נתון למחלוקת. יש הסוברים שהוא סמוך לטבריה ויש המצביעים על צפון הגלעד. זאב ח. ארליך (ז'אבו) מעפרה כתב בעלון לפרשת חקת (ראה כאן) כי בסמוך למקום המזוהה כ"מגדל צבעייא" בגלעד נמצא עד היום כפר קטן בשם "סמט", צורת השם "שיטה" בערבית המדוברת (8). הוא מצא כי ממערב לכפר פזורים עצי שיטה מלבינה גבוהים בעלי גזע עבה על פני שטח נרחב ואולי הם שרידי "שמורת טבע" קדומה שעליה שמר רבי חנניה. בין כך ובין כך מדובר באזורים שאינם מדבריים שבהם גדלה רק השיטה המלבינה.
לאור כך שאזור תפוצתה של השיטה המלבינה איננו מוגבל דווקא למדבר אלא כולל גם אזורים לחים ופוריים מובן מדוע היא נמנתה על ידי ישעיהו בין העצים שיפריחו את המדבר. קשה להניח שמינים הגדלים באופן קבוע במדבר יסמלו תקופת פריחה יוצאת דופן.
משקל הקרשים
מתוך הכתובים אנו לומדים שעל כל עגלה מתוך ארבע העגלות שנשאו את הקרשים היו 12 קרשים שאורכם 10 אמות, רוחבם אמה וחצי ועובים אמה אחת. על מנת לפשט את החישוב נניח שאורך אמה הוא כ – 0.5 מ'. בחישוב נפח כל קרש נקבל 1.875 מ"ק. נפח כל הקרשים המונחים על עגלה אחת (12 קרשים) הוא 22.5 מ"ק. על מנת לחשב את משקל הקרשים על עגלה אחת עלינו לדעת מהי צפיפות (משקל סגולי) של עצת השיטה. י. פליקס חישב ומצא שצפיפות עצת שיטה מלבינה יבשה היא 0.52 גרם לסמ"ק (על פי מ. כסלו הצפיפות 0.56) ואילו צפיפות עצת שיטת הנגב היא למעלה מ – 0.80 גרם לסמ"ק.
על פי נתונים אלו משקל הקרשים, העשויים משיטה מלבינה, על כל עגלה הוא –11.7 טון (מבלי להביא בחשבון את משקל ציפוי הזהב). לאור משקל עצום זה נשאלת השאלה כיצד ניתן היה לגרור את העגלות. אם נניח שהקרשים נלקחו משיטת הנגב הרי שהשאלה קשה בהרבה שהרי משקל הקרשים היה כ- 18 טון. אפשרות אחת לפתרון השאלה היא על פי שיטת רבי יהודה: "תנו רבנן: קרשים מלמטן עוביין אמה, ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, שנאמר יהיו תמים על ראשו ולהלן הוא אומר תמו נכרתו דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלן עוביין אמה, שנאמר יחדו" (שבת, צח ע"ב). על פי שיטה זו אמנם שטח בסיס כל קרש הוא אמה וחצי מרובעות אך בראשו הוא מסתיים בחוד ולכן נפחו הוא רק כחצי מהחישוב שערכנו מלכתחילה. אם נניח שהקרשים נעשו משיטה מלבינה הרי שכל עגלה נשאה משקל של כ – 5.8 טון. (במאמר "אשר על המשכן" ניתן למצוא התייחסות שונה לבעיה זו).
העצה של השיטה המלבינה מתאימה מאד לבנייה וקלה לעיבוד. היא אינה נסדקת ואינה משנה את נפחה בעקבות מחזורי הרטבה וייבוש הנובעים מגשם וטל. העובדה שנפח הקרשים איננו משתנה הייתה חשובה לצורך שילוב הקרשים זה בזה ונעיצתם באדנים. על פי ניסיונו של י. פליקס תכונות אלו אינן קיימות במיני השיטה האחרים.
שימושים נוספים בשיטה
השיטה המלבינה, שיטת הנילוס, שיטת סנגל ומינים נוספים מפרישים שרף שניתן להשתמש בו למטרות שונות. ניתן לזרז את הפרשת השרף בעזרת חריצת הגזע. הארצות בהן גדלים עצים אלו (בעיקר סנגל וצ'אד) מייצאות את השרף המשמש כדבק ונקרא "גומי ערבי". מקור השם גומי הוא במילה המצרית "קומי" כלומר שרף השיטה. השם עבר ליוונית kommeos וללשונות אירופאיות נוספות. בספרות חז"ל אנו מוצאים את ה"קומוס" או "קומא" בארמית. חומר זה יחד עם קנקנתום (גופרת-נחושת) שימש להכנת דיו. "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם וכו'" (שבת, פי"ב מ"ד). מפרש שם רע"ב: "קומוס - מין עפר וצבעו שחור. פ"א שרף אילן גומא בלע"ז". עד היום משמש הגומי הערבי להדבקת פיגמנטים לנייר. לאחר ששרף השיטה מתייבש הוא מתקשה ולכן ניתן היה להשתמש בו כדבק היפוקסי על מנת לסתום נקבים בכלים שונים: "המור והקומוס, בין בכוס בין בצלוחית בין בתמחוי בין בקערה, בין מתוכן בין מאחוריהן בין מבית האומן בין מבית בעל הבית, בין מלמטה בין מצדדין הרי אלו חוצצין". (9) מתוספתא זו אנו לומדים על הדמיון בתכונות שרף המור והשיטה ואכן ניתן היה לזייף את שרף המור היקר בשרף השיטה. מוצאים בספרא (ויקרא, פכ"ב ז') (10) רשימה של זיופים שאינם ניתנים לאבחנה וביניהם חלב חמור בקטף או קימוס במור. מפרש שם הראב"ד: "קומוס במור מיני שרפים הם אלא שהמור יש בו חשיבות יותר משאר שרפים והוא ממין ידוע".
על פי דיוסקורידס שרף עצי השיטה שימש גם כתרופה ולכן ליקטו אותו הרופאים. ייתכן והתרופה "אקיקא" המוזכרת בגמרא בגיטין (סט ע,ב) היא ה – Acacia. שרף בשם "קומא אלכסנדריא" היה מרכיב ב"כוס עקרין" הגורם לעקרות: "וכוס עקרין. מאי כוס עקרין? אמר רבי יוחנן: לייתי מתקל זוזא קומא אלכסנדריא, ומתקל זוזא גביא גילא, ומתקל זוזא כורכמא רישקא, ולישחקינהו בהדי הדדי" (שבת, קי ע"א). מפרש רש"י: "קומא אלכסנדריא - שרף אילנות של אלכסנדריא". מעניין לציין ששרף השיטים היה מרכיב בתערובת שהוספגה במוך ושימשה כאמצעי מניעה שתואר בפפירוס (11) Ebers. השפעת השרף הייתה בחסימה פיסית של תאי הזרע אך גם בהשפעה כימית שנבעה מתכולה גבוהה של חומצה לקטית. שימוש נוסף שיש לשיטים הוא הפקת טאנין מהתרמילים והעלים לצורך עיבוד עורות.
(1) בבא בתרא, פ ע"ב, תענית כה ע"ב, ירושלמי כתובת סוף פ"ז, ילקוט שמעוני, ישעיהו, רמז תנ.
(2) שמות רבה (וילנא) פרשת וארא פרשה ו' ה'.
(3) שמות רבה (וילנא) פרשת תרומה פרשה ל"ה ב'.
(4) הרשב"ם (בבא בתרא, פ ע"ב) מפרש: "תורניתא - פי"ן, כל שמות הללו הם היו בקיאים בהם". פי"ן הוא אורן.
(5) מדרש הגדול, שמות, תרומה כה י', מהדורת מרגליות עמ' תקע"ה.
(6) בראשית רבה (וילנא) פרשת ויגש פרשה צד סימן ד.
(7) פירוש: עצי שיטים היו במגדל צבעייה. באו ושאלו את רבי חנינה האם מותר להשתמש בהם? אמר להם: מכיוון שאבותיכם נהגו בהם איסור אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש.
(8) עמק האלה נקרא על שם עצי האלה הגדלים בו ומקור השם הערבי ואדי א-סמט הוא בחורשות השיטה המלבינה הפזורות בו.
(9) תוספתא, מקוואות (צוקרמאנדל) פ"ו הלכה ט"ז.
(10) מהדורת ווייס.
(11) פפירוס זה עסק בנושאים רפואיים ותוארך לשנת 1550 לפנה"ס.
רשימת מקורות:
מ. כסלו, 'לזיהוי עצי המשכן', בד"ד 28, תשע"ד, עמ' 98-111.
מ. כסלו, 'שני מיני שיטה שימשו לבניית המשכן וכליו', דף שבועי פרשת תצוה, תשע"ד מספר 1055, בהוצאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן.
ז. עמר, צמחי המקרא, ירושלים 2012, הוצאת ראובן מס (עמ' 151-152).
י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי – צמחי התנ"ך וחז"ל, ירושלים 1997, הוצאת ראובן מס (עמ' 236-242).
לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": "שיטה מלבינה", "שיטה סוככנית", "שיטה סלילנית", "שיטת הנגב"
א. סעיד, 'כיצד העגלות נשאו את קרשי המשכן?', בלוג "תורה ומדע".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.