זיהום מחצר השכן / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מפגעי העשן והריח הנידונים בסוגיה קצרה אצלנו מעניקים בסיס עקרוני חיוני לדיונים בני זמננו על מה שניתן לתבוע ממזהמי אוויר לסוגיהם
התקדמות המדע והטכנולוגיה יוצרת מרחב שלם של סכנות בלתי צפויות הנשקפות ממוצרי הלוואי והפסולת שלהם. השפעתם השלילית על הבריאות ועל רמת החיים מתפשטת למרחקים. אחת הפעילויות האחראיות של המדע בדור האחרון הייתה צבירת הראיות השיטתיות בנוגע להשפעות המזיקות של מזהמים אלו, הזורמים למים שאנו שותים ולאוויר שאנו נושמים. קיימת היום מודעות גדלה והולכת לסכנות אלו וישנה מחויבות גדלה והולכת להתמודד עמן.
בישראל בעיות אלו מסובכות יותר בשל מציאות תרבותית וביטחונית מיוחדת, ובשל התביעות של כלכלה צומחת המונעת על ידי השאיפות של מדינה צעירה ודינמית. יתרה מזו, הצו הציוני ליישב את הארץ לאורכה ולרוחבה, מעבר לחשיבותו ההיסטורית, יצר תודעה לאומית שכמעט אינה מודעת לחשיבות התכנון במדיניות הפיתוח של קרקע הלאום. המחסור בתוכנית אב ארוכת טווח לתכנון המרחב והחולשה של השלטון המרכזי שאינו מצליח לשלוט בבעלי אינטרסים כלכליים יצרו מצב כאוטי הנתון לגחמותיהם של בעלי אינטרסים קצרי טווח ולקבוצות לחץ שונות.
כפי שנכתב בטור הזה לפני שבוע, המקור התלמודי העיקרי המהווה בסיס לשיח התורני האקולוגי בכל הקשור לתחום הפסולת והזיהום נמצא בפרק השני במסכתנו. בסיס להכרעה בשאלות של זיהום אוויר נמצא בסוגיה קצרה המופיעה בדף כג עמוד א.
הקשר הדיון הוא העמדת גבול לשיטת רבי יוסי שהדגיש את זכות האדם לעשות כרצונו בשלו. דעת רבי יוסי היא: "זה נוטע בתוך שלו, וזה חופר בתוך שלו". כלומר, כאשר הנזק הנגרם לרכוש שכן יתרחש רק בעתיד - דוגמת נטיעת אילן ששורשיו יתפשטו לאורך שנים עד שיפגעו בבור מים בשטח השכן – בעל האילן פטור מלהרחיק את נזקו. הגמרא מסייגת עמדה זו ומוסיפה שאם הקשר בין הפעולה המזיקה לתוצאת הנזק הוא ישיר והסיבתיות ברורה לעין, כמו במקרה של יריית חץ, למרות שהנזק ייגרם בהמשך המזיק אחראי לנזק.
במקרים שבהם הנזק הנגרם ברור וקשה במיוחד מוסיפה הגמרא תנאי נוסף, תנאי בעל משמעות רבה בתחום האקולוגי. הסכמת הניזק לשאת את הנזק הנעשה לו, מכל סיבה שהיא, אינה יוצרת זכות למזיק להמשיך בפעילותו שעשויה להזיק. אם הניזק, בזמן מאוחר יותר, משנה את דעתו ומוחה על כך, גם אם בעבר מחל על הנזק הנעשה לו, אין לאדם – או לחברה בע"מ – 'חזקה' או זכות להמשיך בפעולה המזיקה. הניזקים יכולים במקרים אלו למחות בכל שעה ולדרוש את הסרת מקור הנזק הנעשה להם.
ניתנות שלוש דוגמאות להצקה או לטרדה קשה שבהן הסכמתו או שתיקתו של הניזק איננה מחייבת:
רב מרי אמר: בקוטרא (עשן כבד);
ורב זביד אמר: בבית הכסא;
...(ו)דאניני דעתאי (מי שרגיש במיוחד) כי קוטרא ובית כסא דמי (דומה)"
מפרשי התלמוד הצביעו על הצורך בהבהרת הדוגמאות הללו: באיזה סוג עשן מדובר? עד כמה קשה ופוגע צריך להיות המטרד בכדי שייאסר באופן מוחלט? מהי הבעיה בבית הכיסא – הריח, הפסולת עצמה או עצם חוסר הנעימות? אילו מטרדים ומפגעים נוספים עשויים להיכלל בקטגוריות הללו? מי הם "היחידים הרגישים" - האם זו הגדרה אובייקטיבית או סובייקטיבית, ואם זו אכן הגדרה אובייקטיבית, מה הם הקריטריונים?
בין גוף לממון
במקורות רבים נעשית הבחנה ברורה בין נזק ממוני או נזק ברכוש לבין נזק גופני. במקרה הראשון זכותו של הניזק לתבוע את הסרת המפגע הנה מוגבלת. זכותו מותנית בנסיבות שונות, כגון משך הזמן שלא מחה, מי קדם למי - המזיק לניזק או להפך, וכן בשאלה האם הייתה הסכמה פורמלית ומחייבת או שמא רק הבנה שבעל-פה. ברם, במקרים של פגיעה
גופנית למזיק אין שום זכויות, והוא חייב להסיר את המפגע ללא שהיות.
למשל, הרמב"ן קובע (בבא בתרא נט, א ד"ה הא):
שאני אומר, קוטרא ובית הכיסא, לפי שהן נזקין בגוף אין להם חזקה. לא אמרו חזקה בנזקין, אלא בנזקי ממון. דאמת מים וסיד וסלעים והשרויין עמהם שאין נזקין אלא בכותלו של חברו, אדם מוחל על כותלו אפילו יפיל אותו ממש. אבל קוטרא ובית הכיסא שהוא עצמו ניזוק ומצטער בהם - אין להם חזקה.
.
אמנם ישנה שיטה אחת בין מפרשי התלמוד החולקת על כך. לשיטה זו אפילו כאשר ישנו נזק גופני, אם הוא נעשה באופן לא ישיר ולא מיידי, אם הניזק הרשה בעבר למזיק לעשות כרצונו, ישנו בסיס לחזקה של המזיק אשר הניזק אינו יכול להתעלם ממנה (מובא בבית יוסף סוף סי' קנה). מכל מקום, גם לשיטתו לניזק ישנה זכות למחות לפני שהחל המזיק בפעולתו. דעה מקִלה זו לא נתקבלה להלכה. כמו כן רבים אף צמצמו את הגישה הזו רק למקרים שבהם הניזק נתן למזיק רשות בכתב לעשות את מעשיו.
ההנחה המשותפת לכל מפרשי התלמוד היא כי המקרים של "קוטרא ובית הכיסא" הנם דוגמאות בלבד לקבוצה רחבה יותר של מפגעים. מקרים אלו מייצגים קבוצה של מפגעים המוגדרים כ"נזקים גדולים שאין דרך העולם לסובלם". יתרה מזו, גם המידות המוזכרות במשנה ובגמרא לגבי שיעור ההרחקה שהמזיק חייב להתרחק מהניזק הרי הן דוגמאות בלבד.
בכל תקופה ומצב יש לקבוע את גדרי ההרחקה הראויים על פי טיבו של הנזק. על פי דעת הרמ"א, מרחקים אלו צריכים להיקבע על ידי מומחים לנושא, כמו שבענייני רפואה וביטחון הנוגעים לחיים ומוות קובעים המומחים. הטור ניסח את גדרי ההרחקה כך:
והיכא (והיכן) שאינו ידוע (שיעור ההרחקה) כתבו בכדי שלא יזיק... כי 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו (טור חו"מ סי' קנה; רמ"א שם סעי' ט).
מה הם האופנים שבהם הובן 'קוטרא'? באילו תנאים הוגדרו מפגעים כ"נזקים גדולים שאין דרך העולם לסובלם"? ניתן להצביע על שתי גישות עקרוניות:
לדעת בעלי התוספות (כג, א ד"ה בקוטרא), רק כבשנים גדולים היוצרים כמות גדולה של עשן באופן מתמשך ולאורך זמן ראויים להיחשב כ'קוטרא' שלגביו יש לנפגעים זכות לדרוש את סילוקו גם אם פעם הסכימו לקיומו. באופן דומה רק בתי כיסא שהם מעל הקרקע ושהצחנה מהם נודפת למרחוק הם שמחייבים הרחקה ללא התחשבות ב"חזקה" של בעל המפגע.
כל מפגע שהוא פחות מאלו, כמו עשן מאח ביתית או מתנור, אינו 'קוטרא'. במקרים אלו אם הניזק סבל אותם בתחילה - המזיק מקבל חזקה קבועה והיתר ברוח דבריו של ר' יוסי, "זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו".
רב חסדאי (מובא בבית יוסף סוף סי' קנה) סובר שאפילו כאשר התנאי השני מתקיים לבדו - דהיינו כאשר הנזק או המפגע הנם תדירים ומתמשכים - די בכך בכדי להגדיר עשן כ'קוטרא'. אין צורך בכמות עשן גדולה יותר מזו הנפלטת מאח ביתית או מתנור.
פסיקת השולחן ערוך (סעי' לז-לח) נוקטת עמדת ביניים. הסעיף פותח בהבחנה המקובלת בין כבשנים ותנורים תעשייתיים לבין אלו הביתיים, וממשיך בהגדרתם של שלושה מאפיינים של 'קוטרא' אשר בגינם יכול הניזק לתבוע מהמזיק להעביר את המפגע אפילו במקרה שסבל אותו זמן מה. מאפיינים אלו הם:
1. נזק מתמשך ויומיומי. אין הכרח לומר שמדובר בפעילות 'מסביב לשעון', ודי בכך שמדובר בפעילות יומיומית המתבצעת במרבית שעות היממה.
2. העשן מופץ על ידי רוח רגילה ולא רק על ידי רוח שאינה מצויה.
3. גרימת נזק או מטרד פיזי לבני האדם.
גם אם המתלונן חולה
מעניין לציין שכבר בסוגייתנו ההערה המסכמת מרחיבה את דיני 'קוטרא' כך שהם חלים גם על "דאנינא דעתייהו", באופן שבעבורם אפילו מפגע שהוא פחות מ'קוטרא' ומבית הכיסא נחשב לבלתי נסבל. למעשה, מקור ההרחבה הזו הוא במעשיו של האמורא רב יוסף, שסילק מקיזי דם (רופאים שהקיזו דם כרפואה, כמנהג הימים ההם) מאזור הדקלים שלו היות שסבל מהעורבים שנמשכו למקום בגלל הדם. תביעה זו לא נתפסה כעניין של רגישות מוגזמת. על פי זאת, כמעט כל מפגע או נזק הפוגעים בגוף יכולים להפוך למעין 'קוטרא' אישית וייחודית לאדם. עמדה זו נעשתה בסיס לדיונים הלכתיים חשובים. עקרון ה'קוטרא' מנוסח כ"נזקים גדולים שאין דרך העולם לסובלם", והנה במקום לצמצם את תחולת העיקרון למקרים שבהם דווקא רוב בני האדם סובלים הרי שאנו מוצאים את הקביעה הבאה:
כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו, אף על פי ששאר בני אדם סובלין אותו, אין לו (למזיק) חזקה כנגד המערער הזה (טור סי' קנה).
עיקרון זה נותן דגש מיוחד על מקרים שבהם הניזקים הם רגישים במיוחד או אינם בריאים, דוגמת תינוקות, קשישים, חולי אסטמה, חולי לב וכהנה. במצבים כאלו מוכח שהשפעת זיהום האוויר של תעשייה כבדה פוגעת באופן חמור ביותר, על אף שעבור חלק גדול מהאוכלוסייה הזיהום מהווה מטרד אבל לא סכנה ממשית.
ישנה חשיבות מיוחדת לעובדה שההלכה מחילה את העיקרון האובייקטיבי של 'קוטרא' גם על מצבים סובייקטיביים של רגישות מיוחדת או חולי לא מוכר של הפרט הניזק. ואכן, הרמ"א הסיק שהעיקרון של 'קוטרא' מאפשר לניזק להכריח את המזיק להעביר את המפגע במקרים של רגישות מיוחדת או חולי, גם אם בעבר הסכים לכך (סי' קנו, ב).
הדברים מבוססים על מאמר של הרב דב ברקוביץ בכתב העת התורני של ארגון רבני צוהר, גיליון טו.
