מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
דיינים שנוגעים ברכוש הנידון
בני עיר שספר התורה שלהם נגנב, אין אפשרות לדייני אותה העיר לדון את הגנב הטוען שהוא קנה את הספר, כי הם נוגעים בדבר. הם גם אינם יכולים לסלק את חלקם מספר התורה, מאחר שהם נהנים משמיעת הקריאה בספר התורה הזה. על מצב כזה גורסת הגמרא: "אין דנים בדייני עניי אותה העיר". עיר שאין בה ספר תורה נחשבת למקום עני.
כשיש ספר תורה נוסף בעיר, הדיינים יכולים לסלק את הבעלות המשפטית מספר התורה שנגנב ולדון את החשוד בגנבה, והם יכולים ליהנות מהקריאה בספר (שו"ת הרא"ש כלל ג, יג). הראי"ה קוק מסביר שיש שתי הנאות בספר תורה. יש הנאת נכסים שספר תורה ששיך לכל בני העיר, ויש הנאת שמיעה מספר התורה. על כן כשיש ספר תורה אחר בעיר, הם יכולים לסלק את הנאת הנכס שיש להם בספר התורה הנגנב, שלא יהיה להם קנין בו, ואמנם אין להם זכות קריאה בו כמו בעלים, אבל הם יכולים לשמוע את הקריאה כמו בספר תורה שאול. הנאה זו איננה נחשבת הנאה, כי הם יכולים לשמוע את הקריאה מספר תורה אחר (באר אליהו חלק א עמ' פג-פד).
הדיון בסוגיה הוא על ספר תורה, כי יש מרכיב של הנאת קיום מצווה מהקריאה בנוסף לבעלות המשפטית, אך עקרונות אילו נכונים גם ברכוש ציבורי אחר- מיסים ותקנות אחרות, שבני העיר השותפים בהם, אינם יכולים להעיד ולדון בו, והדרך היא שהדיינים יסלקו את חלקם בענין הנדון.
שאלה זו שכיחה מאד ביישובים שהם אגודות שיתופיות בהם הכל שותפים בנכסים הציבוריים, והדרך היא שהדנים מסלקים את חלקם: "כן המנהג פשוט, ומימינו לא ראינו ולא שמענו שבעסק הנוגע לעיר לא ידונו דייני העיר, וכיון שהמנהג כן הוי כקבלו עליהם ויכולים הדיינים שבעיר לדון על כל ענייני העיר... מיהו אם רואים שלפי נושא הענין מוטב יותר שידונו על פי דיינים אחרים יעשו כן ולא ידונו דייני העיר" (הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן חושן משפט ז, כב).
